פסק דין השופט ע' רבינוביץ 1. למערער על חישוב קצבת נכות מעבודה ארעה ביום 2.5.1994 תאונה, שהוכרה על ידי המשיב (להלן - המוסד) כתאונה בעבודה (להלן - התאונה). 2. בעקבות התאונה שולמו למערער על חישוב קצבת נכות מעבודה דמי פגיעה ונקבעה לו דרגת נכות מהעבודה בשיעור של 70%. 3. המוסד משלם למערער על חישוב קצבת נכות מעבודה, המסווג כעובד עצמאי קיצבת נכות מהעבודה (להלן - קיצבת נכות) על בסיס השומה לשנת 1991 - היא השומה האחרונה לפיה חויב המערער בתשלום מקדמות לפני התאונה. 4. המערער טען, כי יש לחשב לו את קיצבת הנכות על בסיס השומה הסופית לשנת 1994, שהיא גבוהה הרבה יותר משומתו לשנת 1991. 5. המוסד טען, כי חישוב שיעור קיצבת הנכות נעשה על ידו, על פי הוראות תקנה 11 לתקנות הביטוח הלאומי (מקדמות), התשמ"ד - 1984 (להלן - תקנה 11), שעל פיה, במקרה של פגיעה בעבודה, תיחשב כשומה סופית "ההכנסה לפיה חויב הנפגע בתשלום מקדמות לפני הפגיעה". כמו כן, טען המוסד טענת התיישנות. 6. בית הדין האזורי בנצרת קיים את הדיון בתביעת המערער, בה השיג על דרך חישוב קיצבת הנכות על ידי המוסד, ללא שמיעת ראיות ובדרך של סיכומים בכתב (בל 97/ 492-0; השופט הראשי ח' סומך ונציגי הצבור פרל ומיבר). בסופו של דבר, קיבל בית הדין את עמדת המוסד ודחה את תביעת המערער הן לגופו של ענין, בהסתמך על הוראת תקנה 11, והן מחמת התיישנות. 7. המערער טען בערעור, בתמצית, כי על פי הוראת סעיף 345(ג)(2) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995 (להלן - חוק הביטוח הלאומי) גימלה מחושבת מחדש על בסיס השומה הסופית וכי ככל שתקנה 11 אינה מתיישבת עם הוראת חוק זו - דינה להתבטל כדין כל תקנה הסותרת הוראת חוק. עוד טען המערער, כי הוראת תקנה 11 בנסיבותיו של ערעור זה, היא בלתי סבירה בעליל, באשר על פי פירוש המוסד לתקנה זו מקבל המערער את גימלת נכותו בשנת 1994, "לפי ערכו של השקל בשנת 1991". 8. 8. מנגד העלה המוסד טענות אלה בערעור: א. תקנה 11 הותקנה, כיוצא מן הכלל לעיקרון הקבוע בסעיף 345 לחוק הביטוח הלאומי, לפיו קביעת ההכנסה תיעשה על פי השומה הסופית. תקנה זו הותקנה מכוח הסמכות שהוקנתה לשר על פי סעיף 345(ב) (3)(ב) לחוק הביטוח הלאומי לקבוע בתקנות "נסיבות שבהן תיחשב ההכנסה בשנה השוטפת, שלפיה שולמו מקדמות… כהכנסה לפי שומה סופית". התקנת התקנה נעשתה ב"הסמכת" החקיקה הראשית ועל פיה. במקרה של תאונה, הן דמי הביטוח והן דמי הפגיעה יחושבו לפי ההכנסה על פיה חויב הנפגע בתשלום המקדמות לפני הפגיעה, וזו תהווה לעניין זה כשומתו הסופית. ב. אילו פנה המערער לתיקון המקדמות לפני התאונה, אפשר ששומות הכנסתו היו מתוקנות בהתאם לבקשתו. לא כן פניה לתיקון המקדמות לאחר התאונה, פניה העלולה להידחות לאור הוראת תקנה 11. ג. בנוסף לכל אלה טען המוסד טענת התיישנות, בהסתמך על תקנה 1(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות) תש"ל - 1969, לפיה תביעה כנגד החלטת המוסד לביטוח לאומי תוגש תוך שישה חדשים מיום מסירת ההודעה למערער. ד. במקרה הנוכחי הוגשה התביעה לבית הדין האזורי רק ביום 11.11.1997, כשלוש שנים לאחר שנמסרה למערער הודעת המוסד על דחיית תביעתו, במכתב הנושא תאריך 24.11.1994. עד כאן תמצית טענות הצדדים. 9. 9. פסיקת הדין בתיק זה מחייבת התייחסות לדרך בה מחושבת קיצבת הנכות. 10. 10. ככלל, חישוב קיצבת הנכות נעשה על בסיס שיעור דמי הפגיעה ל"יום שהיו משתלמים למבוטח" (סעיף 105 לחוק הביטוח הלאומי). שיעור דמי הפגיעה הוא ¾ מ"שכר העבודה הרגיל" של המבוטח (סעיף 97 לחוק הביטוח הלאומי). "שכר העבודה הרגיל" מבוסס לגבי עצמאי על ההכנסה, ששמשה יסוד לחישוב דמי הביטוח בעד רבע השנה שקדמה ליום שבו מגיעים לראשונה דמי פגיעה (סעיף 98 לחוק הביטוח הלאומי). 11. ההכרעה במחלוקת ביחס לדרך חישוב קיצבת הנכות של המערער במקרה זה, תלויה בפרשנות שיש ליתן לסעיפי החוק הרלוונטים לענייננו שהם: סעיף 345 לחוק הביטוח הלאומי ותקנה 11. סעיף 345 לחוק הביטוח הלאומי קובע: 345. (א) עובד עצמאי יראו כהכנסתו השנתית את הכנסתו מהמקורות המפורטים בפסקאות (1) ו-(8) של סעיף 2 לפקודת מס הכנסה, ומי שאינו עובד ואינו עובד עצמאי יראו כהכנסתו השנתית את הכנסתו מהמקורות המפורטים בסעיף 2 האמור, והכל - בשנת המס שבעדה משתלמים דמי הביטוח (להלן - השנה השוטפת), ולאחר שנוכו ההוצאות הקשורות במישרין בהשגת ההכנסה. (ב) (1) ההכנסה בשנה השוטפת תיקבע על פי השומה הסופית של ההכנסה כאמור לאותה שנה לפני כל פטור, ניכויים וזיכויים לפי פקודת מס הכנסה (להלן - ההכנסה בשומה), בהפחתת סכומים אלה: (א) סכומי דמי ביטוח ומס מקביל המותרים בניכוי מההכנסה בשומה לפי סעיף 47א לפקודת מס הכנסה; (ב) סכום שהותר בניכוי לפי סעיף 47(ב)(1) לפקודת מס הכנסה; ואולם כל עוד לא נערכה שומה סופית כאמור ישולמו מקדמות על חשבון דמי הביטוח בהתאם להוראות שנקבעו בתקנות ודין המקדמות לענין חוק זה כדין דמי ביטוח; בתקנות כאמור ייקבעו גם התנאים והכללים שלפיהם תקודם הכנסה של שנות כספים קודמות, כפי שנקבעה בתקנות, לצורך תשלום המקדמות בשנה השוטפת. (2) לגבי מבוטח שלא נערכה לו שומה כאמור והוא חייב על פי התקנות להגיש דין וחשבון על הכנסתו, תיקבע ההכנסה לפי הדין וחשבון של המבוטח בכפוף להוראות סעיפים 347 ו-357 עד 359, ואולם אם נערכה השומה למבוטח לאחר מכן, תיקבע הכנסתו על פיה ויראו את התשלומים ששילם על פי הדין וחשבון או על פי קביעה מכוח סעיפים 357 או 358 כמקדמות. (3) השר יקבע - (א) תנאים וכללים שלפיהם שומה עצמית כמשמעותה בסעיף 145(א) לפקודת מס הכנסה (להלן - שומה עצמית), תיחשב כשומה סופית; (ב) נסיבות שבהן תיחשב ההכנסה בשנה השוטפת, שלפיה שולמו מקדמות כאמור בפסקאות (1) או (2), כהכנסה לפי שומה סופית. (ג) (1) נקבעה ההכנסה לשנת מס פלונית על פי השומה הסופית כאמור, והתברר כי שולמו מקדמות בסכום קטן מסכום דמי הביטוח שהמבוטח היה חייב בתשלומם לפי אותה שומה, יהיה המבוטח חייב לשלם את הפרש דמי הביטוח, לאחר ניכוי הפרש המגיע בשל גמלה שחושבה מחדש על בסיס השומה הסופית כאמור, לרבות הפרשי הצמדה עליהם, ודינם יהיה כדין דמי ביטוח. (2) השר יקבע כללים לחישוב הפרש דמי הביטוח, הפרש המגיע בשל גמלה שחושבה מחדש על בסיס השומה הסופית והפרשי ההצמדה עליהם, בשים לב לדרך תשלום המקדמות במהלך אותה שנת מס, וכן מועדים והוראות לתשלומם; בכללים כאמור רשאי השר לקבוע תנאים לפטור מתשלום הפרש דמי ביטוח…". תקנה 11 קובעת: "(א) אירעה פגיעה בעבודה בשנת מס פלונית, תיחשב ההכנסה, לפיה חויב הנפגע בתשלום מקדמות לפני הפגיעה, כהכנסה לפי שומה סופית, והוראות תקנות 4 ו-10 לא יחולו לגבי שנה זו; לענין זה, 'פגיעה בעבודה' - פגיעה המזכה בדמי פגיעה לפי פרק ג' או ט'2 לחוק לתקופה של 90 ימים לפחות, בין שהם רצופים ובין שאינם רצופים, או פגיעה המזכה בקיצבת נכות, בקיצבת תלויים או במענק לנכה או לאלמנה לפי הפרקים האמורים. (ב) על אף האמור בתקנת משנה (א), אם הפגיעה בעבודה אירעה בשני החדשים הראשונים של שנת מס פלונית, תיחשב כהכנסה לפי שומה סופית ההכנסה לפיה חויב הנפגע בתשלום מקדמות בשנת המס שקדמה לפגיעה. (ג) (ג) תקנה זו תחול אם הפגיעה ארעה החל משנת הכספים 1985." תקנה 4 לתקנות הביטוח הלאומי (מקדמות),התשמ"ד -1984 (להלן - תקנות המקדמות) קובעת: "(א) המוסד רשאי, על פי בקשתו של מבוטח, לחשב מחדש את המקדמות הרבעוניות, אם מתקיים אחד מאלה: (1) (1) נתקבלה שומה או שומה עצמית לשנת המס שקדמה לשנה השוטפת; (2) (2) הוגדלה או הוקטנה מקדמת מס הכנסה לפי הוראת סעיף 180 לפקודה, בשיעור של 30% לפחות; (3) (3) בתקופה של שלושה חדשים רצופים בשנה השוטפת חלה הגדלה או הקטנה במחזור העיסקאות, בשיעור של 20% לפחות לעומת מחזור העיסקאות באותם שלושת החדשים של השנה שקדמה לשנה השוטפת - לגבי מבוטח המשלם מקדמות מס הכנסה לפי מחזור העסקאות כאמור בסעיף 175(ב) לפקודה; לענין זה יקודם מחזור העסקאות של השנה הקודמת בשיעור הגידול שחל בממוצע המדדים שבתקופה של השנה השוטפת לעומת ממוצע המדדים שבתקופה של השנה הקודמת; (4) (4) המוסד שוכנע כי הכנסתו של המבוטח קטנה ב-20% לפחות מהכנסתו ששימשה יסוד לחישוב המקדמה". תקנה 10 לתקנות המקדמות קובעת: "(א) נקבעה ההכנסה בעד שנה פלונית לענין תשלום דמי ביטוח לפי סעיפים 164 ו-167 לחוק, ישולמו ההפרשים בין דמי ביטוח שהמבוטח חייב בתשלומם לבין המקדמות ששילם בעד אותה שנה תוך שלושים ימים מיום שהמוסד שלח למבוטח את ההודעה על סכום ההפרשים שעליו לשלם. (ב) קיימים הפרשי דמי ביטוח לזכות המבוטח, יחזיר המוסד למבוטח את סכום ההפרשים". 12. סעיפי חקיקה אלה מלמדים על הזיקה, שבין בסיס ההכנסה של המבוטח לעניין חישוב שיעור דמי הביטוח מחד, ובה בעת על הזיקה, שבין בסיס ההכנסה לחישוב גובה שיעור הגימלאות. 13. א. תכלית תשלום הגימלה לנפגע בעבודה היא, לשמור על הכנסתו של הנפגע בתאונה בעבודה בימי הרעה, כאשר נפגע מקור הכנסתו עקב התאונה. הגשמת תכלית זו מחייבת תשלום גימלה, המחושבת על בסיס ההכנסה האמיתית של הנפגע ערב התאונה. ב. בשל כך קיימת הקבלה (קורלציה) בין הכנסת מבוטח, המשמשת כבסיס לקביעת שיעור דמי הביטוח שהוא חב למוסד, ובין ההכנסה, המשמשת בסיס לקביעת שיעור גימלתו, עקב הפגיעה בעבודה. ג. אין ספק, שלגבי מבוטח עובד עצמאי, השומה הסופית היא זו, המשקפת את הכנסתו האמיתית, והיא זו שצריכה, כאמור, לשמש כמדד הנכון הן לקביעת גובה דמי הביטוח שהוא חב למוסד והן לקביעת שיעור הגימלה שתשולם לו, כפי שעולה מסעיף 345 לחוק הביטוח לאומי ובעיקר מסעיפים קטנים 345(ב)(1) ו-345(ג)(2) לסעיף זה. ד. תקנה 11 היא, אכן, חריג לכלל הנ"ל, אך אין לנו צורך לפסול אותה כבלתי סבירה, כדי להגיע לתוצאה צודקת. התקנת התקנה נעשתה מכוח ההסמכה המצויה בסעיף 345(ב) (3)(ב) לחוק הביטוח הלאומי. סעיף קטן זה הוא אכן חריג למגמה הקיימת בשאר סעיפי המשנה לסעיף זה. ה. כפי שציינה באת-כוח המוסד, תכלית התקנה היא כפולה: (1) לדאוג לכך, שהכנסת המבוטח קודם לתאונה היא זו שתשמש בסיס לקביעת שיעור הגמלה. דאגה זו מקורה בחשש שהכנסת עובד עצמאי עלולה להיפגע עקב התאונה, וממילא סופה להיות נמוכה יותר בעקבותיה. (2) לשמש בלם לנסיונות מרמה של מבוטחים, עובדים עצמאיים, נפגעי תאונות עבודה, שמתוך מגמה להגדיל את גימלתם, ינסו לתקן לאחר התאונה את גובה שומתם כלפי מעלה, ובכך להגדיל את גובה גימלתם [דב"ע נה/68-0 המוסד לביטוח לאומי - סמיר סנונו, פד"ע כח 412, 415, (להלן - הלכת סנונו)]. ו. תכלית זו בהחלט סבירה, ואכן מקום שיתברר, כי מבוטח עצמאי שנפגע בתאונת עבודה או מי מטעמו גרם לאחר הפגיעה בעבודה, בין במישרין ובין בעקיפין, להגדלת השומה המשמשת בסיס לחישוב גימלתו, תישמר לתקנה 11 מקום כבוד כבולמת מעשה מרמה, ועל פיה תחושב ההכנסה. ז. מאידך, אם יסתבר, שידו של המבוטח או מי מטעמו בין במישרין ובין בעקיפין, לא גרמה להגדלת השומה הסופית לאחר התאונה, אין מקום להפעיל את תקנה 11, ומן הראוי שהשומה הסופית תשמש כמדד לקביעת שיעור הגימלה ולקביעת שיעור דמי הביטוח. ח. בהלכת סנונו נקבע ,כי "מקום בו מבוטח מודיע, טרם אירוע תאונה, על שינוי בהכנסתו, שישמש בסיס לחישוב דמי הביטוח, אין להחיל לגביו את ההוראה המחמירה שבתקנה 11, אלא יש לנהוג לגבי דמי הפגיעה וקצבת הנכות והשאירים הנגזרים ממנה, כפי שנוהגים לגבי גמלאות אחרות - כמצוות תקנה 12". בית דין זה עשה צעד נוסף לצמצום תחולתה של תקנה 11 מבלי לבטלה בעב"ל 51013/98 גאדה הנו ואח' - המוסד לביטוח לאומי (טרם פורסם ניתן ביום 10.2.2002 להלן - פרשת הנו) שם נאמר: "דחיית הטענה בדבר חוסר סבירותה של תקנה 11, אינה מונעת סטיה הימנה באותם מקרים מתאימים בהם מסר המבוטח דו"ח עדכני, בנוגע להכנסותיו, טרם קרות התאונה וללא קשר אליה, למוסד לביטוח לאומי או למס הכנסה. במקרים שכאלה לא ההכנסה ששימשה בסיס לחישוב מקדמות דמי הביטוח צריכה לשמש כבסיס לחישוב הגמלה של הנפגע בעבודה, אלא אותה הגימלה צריכה להשתלם על יסוד דו"ח ההכנסה העדכני". בפרשת הנו נתנה למערערים הזכות להמציא לבית הדין דו"ח מעודכן על ההכנסות המעודכנות, מאז ינואר 1994 ועד לפטירת המבוטח ביום 5.4.1995, אלא שלא צלח בידי המערערים להביא דו"ח כזה. 14. א. בענייננו נותרה השאלה, מה גרם לשיעור השומה הסופית הגבוהה של המערער לשנת המס 1994, להבדיל מבסיס ההכנסה ששמשה לחישוב המקדמות. ב. על פי נתוני המוסד בסיכומיו בבית דין זה מתקבלת התמונה הבאה: 1. לגבי שנת המס 1991 הגיש המערער ביום 8.9.1992 שומה זמנית על סך 16,259 ₪ ולא נתקבלה שומה סופית. זו השומה עליה מבסס המוסד את קביעתו לגבי גובה קיצבת הנכות. 2. לגבי שנת המס 1992 הגיש המערער שומה עצמית ביום 18.1.1994 ע"ס 12,240 ₪. השומה הסופית לאותה שנה הוצאה רק בחודש אוגוסט 1997 והסתכמה בסך 30,288 ₪. 3. המערער הגיש שומה עצמית לגבי שנת המס 1993 ביום 1.3.1995. המוסד לא ציין בכמה היא מסתכמת. השומה הסופית לגבי אותה שנה, הוצאה בחודש אוגוסט 1997 והסתכמה ב-38,000 ₪ וצורפה לטיעון המערער. 4. לגבי שנת המס 1994 הגיש המערער שומה עצמית ביום 1.3.1995 ע"ס 16,003 ₪, השומה הסופית לגבי אותה שנה הוצאה בחודש יולי 1997 ע"ס 30,000 ₪. ג. המוסד טען בסעיף 20 לסיכומיו בבית דין זה, כי יש להניח, שהשומות הסופיות, כנראה, "נקבעו במסגרת של הסדר עם פקיד השומה". בא-כוח המערער הכחיש טענה זו מכל וכל. 15. התוצאה האופרטיבית - מעשית היא על כן זו: א. מאחר והדיון בבית הדין האזורי התנהל, משום מה, ללא שמיעת ראיות, נמצאים אנו במצב מעורפל וחסר בסיס ראייתי. על כן אין מנוס מהחזרת התיק לבית הדין האזורי, כדי שיקבע את מקורה של השומה הסופית לשנת 1994, והאם היא פרי דיווח של המערער, או של מי מטעמו, לפני התאונה או לאחריה. ב. יוברר על פי הראיות, שהשומה הסופית נקבעה באופן עצמאי ומבלי שידו של המערער או מי מטעמו היא זו שגרמה לקביעת גובה השומה הסופית לשנת 1994 לאחר התאונה, מן הנכון ששומה זו היא שתהווה את הבסיס לחישוב דמי הביטוח ובהתאם של קיצבת הנכות. מנגד, אם על פי כלל חומר הראיות יוכח, כי גובה השומה הסופית לשנת 1994 הוא תוצאה של מעשה של המערער או מי מטעמו, יעמוד פסק הדין של בית הדין האזורי על כנו, לאור הוראת תקנה 11. 16. לא התעלמנו מטענת ההתיישנות, אך לאור ניתוח הדברים על ידנו, לפיו יש משמעות לשומה הסופית במקרים מסוימים, למרות תקנה 11, ולאור העובדה, שהשומה הסופית לשנת 1994, הוצאה כאמור, רק ביום 31.7.1997, יש לדחות את טענת ההתיישנות. 17. לא התעלמנו גם מהאפשרות, ששומה עצמית נמוכה עלולה להעיד, לכאורה, על השמטת הכנסות מדעת, אך גם לכך יש תרופות. 18. סוף דבר - הערעור מתקבל באופן, שהתיק מוחזר לבית הדין האזורי בנצרת להמשך הדיון בו כמפורט בסעיף 15 לעיל. לנוכח חלוף הזמן ממועד הגשת התביעה, מתבקש השופט הראשי לקבוע את התיק לדיון ולהכרעה בדחיפות המירבית. מאחר ועדיין אין מדובר בהכרעה סופית במחלוקת- אין צו להוצאות. נכות מעבודהקצבת נכותנכות