פסק דין א. עובדות 1. התובענה שלפני, ערעור לפי סעיף 14 (ג) לתוספת השלישית שבסיפא לחוק התכנון והבניה התשכ"ה - 1965 (להלן: "החוק"). 2. המערערת רשומה כבעלים של 3569/6069 חלקים מתוך המקרקעין הידועים כחלקה 29 בגוש 7792 (להלן: "המקרקעין"). 3. אין חולק, כי כיום חלה על המקרקעין תוכנים הצ/ במ/ 5-1 / 104 (להלן: "התוכנית המשביחה"). 4. עם אישור התוכנית המשביחה, הוציאה המשיבה הודעת שומה על בסיס קביעת שמאי מטעמה. המערערת חשה עצמה מקופחת בשומה זו והגישה שומה נגדית. 5. משלא יושבה המחלוקת בין הצדדים מונתה הגב' עדינה גרינברג כ"שמאי מכריע" כמשמעות המונח בתוספת השלישית האחרונה הגישה שומה ועליה נסוב הערעור שלפני. ב. הדיון 1. המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בשאלה משפטית, מהו ה"מצב הקודם" שמממנו נגזרת ההשבחה. לטענת המערערת, המבצ הקודם הוא המצב שנוצר ביום 11.2.93 בו פורסמה תוכנית מתאר ארצית מס' 31 (להלן : "תמא' 31"), ולפיה השטח בו גובלים המקרקעין הינם שטח עירוני, המיועד לבניה. המשיבה לעומת זאת טוענת , כי פרסומה של תמא' 31 לא שינה מאומה מבחינת ארוע מס המחייב הטלת היטל השבחה, ולכן יש לחזור לאחור ליום 17.10.91, מועד בו אושרה תוכנית הצ/ 5-1 /0, והמייעדת את המקרקעין נשוא הערעור לאיזור חקלאי המתירה בנייתם של מבנים חקלאיים בלבד (להלן: "תכנית 91"). 2. (א) ב"כ המערערת טוען, כי משניתן תוקף ל - תמ"א 31, אזי לענין היטל השבחה עלינו מדרגה מתוכנית 91 לתוכנית תמא' 31,ולכן ההשבחה צריך שתגזר בהפרש שבין התוכנית המשביחה לבין תמא 31. (ב) ב"כ המרערת מוסיף וטוען, כי לדעתו פרסומה של תוכנית מתאר ארצית, יוצר השבחה, אך אינו מוליד חיוב בהיטל. הפרקליט מפנה לסעיף 2 (א) סיפא, לתוספת שכותרתו חבות בהיטל השבחה ובסיפא לסעיף נאמר: "היטל בעקבות אישור תוכנית יחול על מקרקעין...". אם נפנה להגדרת תוכנית בסעיף 1 (א) לתוספת נמצא כי המדובר ב - "תוכנית" - תכנית מתאר מקומית או תוכנית מפורטת.. משמע לדעתו של ב"כ המערערת התוכניות היוצרות חבות בהיטל, הן אותן שתי תכניות הכלולות בהגדרה בעוד תוכנית מתאר מחוזית ותכנית מתאר ארצית יוצרות השבחה, אך לא חבות בהיטל. 3. לעומת זאת, ב"כ המשיבה טוען, כי תכנית מתאר ארצית הינה, תכנית מנחה בקווים כלליים , ועל מנת לחשב נכונה את ההיטל יש להשוות את השווי בין התוכנית המשביחה לבין תוכנית 91. כתנא דמסייע, מבקש ב"כ המשיבה, להסתמך על פסק הדין שניתן ביום 14.1.98 בת"א, וכוונתי לפרשת טובה אחימן ואח' נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה כ"ס ואח' עמ' 23/97 (לא פורסם). הפרקליט מפנה בעיקר לפסקה ד' בפסק הדין המודפס, שם קבוע כב' הנשיא גורן: "... כי התמ"א אינה מקנה זכויות, אלא, רק קובעת מגמות תכנוניות כלליות". 4. במחלוקת זו, שבין הפרקליטים, דעתי, כדעתו של ב"כ המערערת ודין הערעור להתקבל. 5. (א) שני הפרקליטים הפנו אותי להצעת חוק התכנון והבניה (יעול וקיצור הליכים) (תיקון מס' 40), התשנ"ה - 1994, פורסמה בהצעות חוק 2307 עמ' 16 (להלן: "הצעת החוק"). הצעת חוק זו, שמשה כבסיס לתיקון מקיף בחוק התכנון והבניה, הידוע כתיקון 43 . בשלב מאוחר, מפנה אותי גם ב"כ המשיבה להצעת חוק זו, וכוונת שני הפרקליטים לסעיף 89 להצעה בעמ' 45. סעיף זה, בקש לשנות מספר סעיפים בתוספת השלישית. אולם, מהשוואת הצעת החוק למוצר המוגמר, קרי, נוסח החוק הסופי לאחר תיקון 43, כל האמור בסעיף 89 בהצעה, לא הגיע לכלל קריאה שניה ושלישית, ולכן נשאר בשלב זה, בגדר הצעה והצעה בלבד. (ב) הפרקליטים מפנים לסעיף 89 (1) להצעה הקובע לאמור: "בסעיף 1 (א) ההגדרה "תכנית" - תמחק" . בדברי ההסבר לסעיף 89 (א) , נאמר: "בתוספת השלישית לחוק תכנית מוגדרת כ"תוכנית מתאר מקומי או תכנית מפורטת" הגדרה זו אינה מאפשרת לגבות היטל השבחה, עקב עליית שווים של מקרקעין, עקב אישור תכנית מיתאר מחוזיות או ארציות". (ההדגשה שלי - ד.ג.) מכאן נמצאנו למדים, כי צודק ב"כ המערער בטיעונו כי תכנית מתאר ארצית יוצרת השבחה וגורמת לעליית שווי במקרקעין, אך נוכח ההגדרה המצומצמת של תוכנית, בתוספת השלישית, אף שנוצרה השבחה, אין מקור חוקי לחיוב בהיטל. (ג) עיינתי בדברי הכנסת בישיבת יום 1.8.99, ישיבה בה הועבר החוק בקריאה שניה ושלישית ובעמוד 11628 מתחילה הישיבה, כאשר הכנסת מכריעה בהסתייגויות שונות ומאשרת סעיפים אחרים. הנה בעמ' 11645, בטור השמאלי,ה יו"ר ח"כ ס. טריף, מביא לקריאה שניה סעיפים 68 עד 92 כהצעת הוועדה נערכת הצבעה והסעיפים מתקבלים כהצעת הוועדה. משמע, סעיף 89 דנן נפל עוד בשלב של דיוני הוועדה ואין לדעת מה היו שיקוליה שלא להביא את סעיף 89 ובעיקר 89 (1) לאישור סופי של הכנסת. (ד) העולה מן המקובץ, כי המצב ששרר ערב תיקון 43 לחוק התכנון והבניה נשאר בעינו ותכנית מתאר ארצית יכול שתגרום לעליית שווי מקרקעין, אך לא תגרום לחיוב בהיטל. (ה) נוכח האמור לעיל, אבקש להעיר בקצירת האומר למעלה מן הצורך, כי יש לאבחן את פסק הדין אחימן שניתן על ידי כב' הנשיא גורן, ואליו מפנה ב"כ המשיבה. אין דין תכנית לעניין חיוב בפיצוים לפי סעיף 197 לחוק כדין התוכנית לעניין עליית שווים של מקרקעין, לענין התוספת השלישית. (ו) בהקשר זה ראוי להפנות למאמרו של עו"ד עפר טויסטר שפורסם בבטאון לשכת שמאי המקרעין בישראל, גליון קי"ח (118) עמ' 67, ובעיקר בעמ' 69. בסיפא למאמר מציין הכותב, כי ראוי שבית המשפט העליון יאמר את דברו בנושא; ואכן נתנה החלטה ברע"א 389/99 מועש בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה טבריה וכב' השופט א. ריבלין קובע בפסקה 5 לפסק הדין המודפס לאמור: "רשאי היה בית המשפט להגיע לתוצאה שאליה הגיע.. כי עלה שווין של המקרקעין, וכי עליה זו באה מחמת הרחבתן של זכויות הניצול במקרקעין... הרחבה זו באה עקב שינוי שהכניסה תוכנית המתאר הארצית בתכנית המקומית". בפסק הדין הראשוני שניתן על ידי כב' השופט רון שפירא בפרשת מועש, הוא קובע מפורשות בסיכום פרק ב' לפסק הדין המודפס, כי בנסיבות הרחבת הזכויות על פי תוכנית תמ"א 18, אין עילה חוקית לחיוב הבעלים בהיטל השבחה. ג. לסיכום 1. העולה מן המקובץ, כי דין הערעור להתקבל. אני קובע כי "המצב הקודם" לתוכנית המשביחה יהא יום פרסומה של תמ"א 31, קרי, יום 11.2.93. 2. אני נעתר לבקשתו של עו"ד ליפקה, כמפורט בעמוד 39 לפרוטוקול הישיבה מיום 22.2.01, שורות 16 ו - 17 ומורה לצדדים לקבוע זהותו של שמאי מכריע חדש, אשר ישום שווי הקרקע ליום 11.2.93 מול שווי הקרקע בתוכנית המשביחה ומחצית מהשבחה זו תשלם המערערת כהיטל השבחה. 3. כפועל יוצא מהתוצאה אליה הגעתי, אני מחייב את המשיבה לשלם למערערת הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסך 7,500 ₪ בלווית מע"מ כחוק, ביום התשלום בפועל, ובלווית ריבית והפרשי הצמדה מהיום ועד ליום התשלום בפועל. היטל השבחהמצב קודם