התחמקות ממס

גזר דין 1. הנאשם הורשע לאחר שמיעת הראיות בעבירות הבאות: א. עבירה אחת של הכנה וקיום פנקסי חשבונות כוזבים במזיד ובכוונה לעזור לנאשמת 2 (להלן: "הנאשמת") להתחמק ממס, לפי סעיף 220(4) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], התשכ"א1961-. עבירה זו נוגעת לחשבוניות הפיקטיביות שהוצאו לנאשמת ונרשמו בספריה, והנאשם הורשע בה בשל היותו "מנהל פעיל" בנאשמת, על פי סעיף 224א. לפקודת מס הכנסה. ב. שתי עבירות של שימוש במרמה, עורמה ותחבולה במזיד ובכוונה לעזור לנאשמת להתחמק ממס, לפי סעיף 220(5) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], התשכ"א1961-. עבירות אלו נוגעות: האחת - לחשבוניות הפיקטיביות שהוצאו לנאשמת, ובה הורשע הנאשם בשל היותו "מנהל פעיל" בנאשמת, על פי סעיף 224א. לפקודת מס הכנסה; השניה - נוגעת לחשבוניות הפיקטיביות שהנאשם מסר לחברת מ.ש.י. בע"מ (להלן: "מ.ש.י"), במקום חשבוניות שהנאשמת הייתה צריכה להוציא, ובה הורשע הנאשם הן מכוח אחריותו האישית לביצועה, והן בשל היותו "מנהל פעיל" בנאשמת. ג. 23 עבירות של מסירת דוחות הכוללים ידיעות לא נכונות, מתוך כוונה להתחמק מתשלום מס, לפי סעיף 117(א)(3) ביחד עם סעיף 117(ב) לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו1975- (כנוסחו לפני תיקון תשנ"ח). בעבירות אלו הורשע הנאשם מכוח היותו מנהל פעיל בנאשמת, על פי סעיף 119 לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו1975-. ד. 134 עבירות של ניכוי ביודעין של מס תשומות שלא כדין, מתוך כוונה להתחמק מתשלום מס, לפי סעיף 117(ב)(4) לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו1976- (כנוסחו לפני תיקון תשנ"ח). בעבירות אלו הורשע הנאשם מכוח היותו מנהל פעיל בנאשמת, על פי סעיף 119 לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו1975-. ה. 3 עבירות של אי-הוצאת חשבוניות שהיתה חובה להוציאן, לפי סעיף 118 לחוק מס ערך מוסף, תשל"ו1975-. בעבירות אלו הורשע הנאשם הן מכוח אחריותו האישית לביצוען, והן בשל היותו מנהל פעיל בנאשמת, על פי סעיף 119 לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו1975-. 2. התשתית העובדתית אשר בהתבסס עליה הורשע הנאשם פורטה בהרחבה בהכרעת הדין. בתמציתו של דבר, וככל שהדבר רלוונטי לעונש, יש להדגיש את העובדות הבאות: א. הנאשמת היא חברה שעסקה ברכישה ושיווק של אבן שיש, וכן בביצוע עבודות ריצוף וחיפוי באבן בשיש. בעל השליטה בחברה הנאשמת ומנהלה הרשום היה בנימין (בנג'ו) מנצורה (הנאשם 1 - להלן: "בנימין"), אשר נמלט לחו"ל לאחר הגשת כתב האישום בתיק זה, והוא אחיו הצעיר של הנאשם. ב. בנימין היה המנהל הכל-יכול בחברה, אך הנאשם לא היה אך ורק שכיר בחברה, כפי שניסה להציג עצמו: לנאשם היו סמכויות פעולה בשם החברה הנאשמת, והוא סייע לאחיו בנימין בניהול החברה. הנאשם היה האחראי הבלעדי לתחום פעילותה העיקרי של הנאשמת, קרי: רכישות שיש ואבן בשוק המקומי ושיווקם בארץ. יתר על כן: אחד ממשרדיה של הנאשמת היה בביתו של הנאשם; הנאשם היה איש הקשר של הנאשמת עם כמה מלקוחותיה הגדולים; הנאשם היה בעל זכות החתימה היחיד והבלעדי באחד מחשבונות הבנק של הנאשמת, והוא ואשתו היו מושכים מחשבון זה סכומים גדולים במזומן; הנאשם ייצג את החברה הנאשמת בהליך בוררות, וחתם בשמה, על גבי חותמתה, על מסמכי הבוררות. לאחר שבנימין נמלט לחו"ל, בעקבות הגשת כתב האישום בתיק זה, היה הנאשם האדם שנטל לידיו את רסן ניהול החברה: הוא טיפל בחיסולה של החברה, כולל גביית חובות עבור החברה, והקים חודשיים לאחר מכן חברה חדשה העוסקת באותם התחומים בהם עסקה הנאשמת. לאור כל אלו, נקבע בהכרעת הדין כי הנאשם היה מנהל פעיל בחברה הנאשמת. ג. העבירות בהן הורשע הנאשם נוגעות לשתי פרשות, הקשורות זו בזו באופן הדוק. הפרשה הראשונה נוגעת לחשבוניות פיקטיביות שהוצאו לנאשמת על ידי חמישה עולים מחבר העמים (להלן: "העולים"), אשר עזבו את הארץ לאחר שמסרו לנאשמת פנקסי חשבוניות ריקים, תמורת תשלום. הנאשמת עשתה שימוש בחשבוניות פיקטיביות אלו, לצורך קיזוז שלא כדין של מס תשומות מסכומי המע"מ שהיה עליה להעביר למדינה. הפרשה השניה נוגעת אף היא לאותן חשבוניות פיקטיביות שנמסרו לנאשמת על ידי העולים, אלא שכאן עשתה הנאשמת בחשבוניות אלו שימוש שונה: הנאשמת מסרה חשבוניות אלו לחברת מ.ש.י. במקום חשבוניות שהנאשמת היתה צריכה להוציא למ.ש.י. בגין מכירת אבן ושיש. המטרה של הנאשמת היתה להקטין את ההכנסות המוצהרות שלה, ולהתחמק מתשלום מס הכנסה בגין ההכנסות ממכירות לא מדווחות אלו למ.ש.י. בשתי הפרשות הוכח כי העולים לא ביצעו עבודה כלשהי עבור הנאשמת או מ.ש.י., בניגוד לאמור בחשבוניות שהוצאו על שמם, אך מולאו בפועל על ידי הנאשם 5, שפעל על פי הוראותיו של הנאשם 4. הנאשם 4 היה האדם שגייס את העולים למטרה מפוקפקת זו, והוא זה שמסר את החשבוניות הפיקטיביות לבנימין, ודאג שהן ימולאו לפי הוראותיו של בנימין. ד. בכל הנוגע לחשבוניות הפיקטיביות של העולים שהוצאו לנאשמת, מסוף שנת 1994 ועד סוף שנת 1996, הוכח כי הסכום הכולל של החשבוניות הפיקטיביות שהנאשמת כללה בדוחות המע"מ שלה היה כ- 19 מיליון ש"ח, שסכום המע"מ הגלום בהם הוא כ- 2.7 מיליון ש"ח. סכום זה קיבלה הנאשמת במירמה מהמדינה, לאחר שקיזזה אותו בדוחות המע"מ שהגישה. סך הכל מדובר ב- 134 חשבוניות פיקטיביות. ה. אשר לחשבוניות הפיקטיביות של העולים שמסרה הנאשמת למ.ש.י., הוכח כי חשבוניות אלו הועברו על ידי הנאשם למנהלה של מ.ש.י., משה עוזרי (להלן: "עוזרי"), וכי הדבר נעשה בעשרות מקרים. יחד עם זאת, בשל מחדל של התביעה, הובאו ראיות אך ורק לגבי שלוש חשבוניות פיקטיביות, אשר הועברו על ידי הנאשם לעוזרי, וסכומן הכולל של חשבוניות אלו הוא 962,149 ש"ח, כאשר המע"מ הגלום בהם הוא 139,799 ש"ח. ו. בהכרעת הדין נעשתה הבחנה בין הרשעתו של הנאשם בעבירות מכח היותו מנהל פעיל בנאשמת, בלא שהיה מעורב אישית בביצוען, לבין עבירות בהן הורשע הנאשם מכח אחריותו האישית לביצוען. בכל העבירות הנוגעות לחשבוניות הפיקטיביות שהוצאו לנאשמת וקוזזו על ידה שלא כדין כמס תשומות - הורשע הנאשם אך ורק בשל היותו מנהל פעיל בנאשמת. לעומת זאת, בעבירות הנוגעות לחשבוניות הפיקטיביות שמסרה הנאשמת למ.ש.י., הורשע הנאשם גם מכח אחריותו האישית לביצוען, ולא רק בשל היותו מנהל פעיל בנאשמת. וכך נאמר בסוף הכרעת הדין בענין זה: "בסיכומו של דבר, עיקר העבירות בהן מורשע הנאשם הן אלו הנוגעות לחשבוניות הפיקטיביות שהוצאו לנאשמת, שכן בענין זה הביאה התביעה די והותר ראיות. הנאשם מורשע בעבירות אלו רק בשל היותו "מנהל פעיל" בנאשמת, ולא מכח מעורבות אישית בביצוען. לעומת זאת, דווקא לגבי החשבוניות הפיקטיביות שנמסרו למ.ש.י. - פרשה שבה היה הנאשם מעורב באופן אישי "עד צוואר" - לא הביאה התביעה ראיות מספקות להוכחת ביצוע העבירות המיוחסות לנאשם, ואלו שניתן היה לייחס לו. לפיכך, הנאשם מורשע בפרשת מ.ש.י. רק באותן עבירות העולות מן העובדות שהובאו, ורק לגבי שלוש חשבוניות, אף כי ברור מן הראיות שעבירות אלו התבצעו לגבי חשבוניות רבות." ז. בענין החשבוניות הפיקטיביות שהוצאו לנאשמת וקוזזו על ידה שלא כדין כמס תשומות, הוכח כי הנאשם ידע על מסירתן לנאשמת, ולא יתכן שלא ידע איזה שימוש היא עשתה בהן. טענתו של הנאשם כי פעל בשליחותו של אחיו בנימין מבלי להבין את משמעות מעשיו - נדחתה. הנאשם הכיר את הנאשמים 4 ו - 5, אשר תיווכו בעניין החשבוניות הפיקטיביות בין העולים לבין בנימין, והנאשם אף היה זה ששילם לנאשמים 4 ו - 5 עבור החשבוניות הפיקטיביות מחשבון הנאשמת שהיה בניהולו הבלעדי. הנאשם ידע כי מדובר בחשבוניות פיקטיביות, שהרי הוא לא הכיר כלל את העולים, ולא היה ידוע לו על כל עבודה שביצעו עבור הנאשמת. יתר על כן, הנאשם העביר בעצמו למ.ש.י. חשבוניות פיקטיביות של העולים, ובפרשה זו הוא הודה בחקירתו כי ידע שמדובר בחשבוניות פיקטיביות. בנוסף, הוכח כי חשבון הבנק של הנאשמת, שהנאשם היה בעל זכות החתימה הבלעדית בו, שימש ל"הלבנת" החשבוניות הפיקטיביות: הנאשם היה מפקיד בחשבון שיקים בסכומים גבוהים שנרשמו לפקודת העולים (אשר כלל לא היו בארץ), ועל סמך חתימת הסבה מזוייפת היה מושך במזומן את סכומי השיקים, ומעביר אותם לאחיו בנימין, או משלם בהם כספים לנאשמים 4 ו - 5 עבור החשבוניות הפיקטיביות. לאור כל אלו נקבע בהכרעת הדין כי אמנם בנימין היה ה"מוח" שעמד מאחורי ביצוע העבירות הנוגעות לחשבוניות אלו, והוא גם ביצע אותן באופן אישי. ואולם הנאשם ידע על ביצוע העבירות, הסכים להן בשתיקה, ואף סייע בביצוען כמתואר לעיל. הנאשם פעל כאיש אמונו של בנימין ויד ימינו לא רק בכל הנוגע לניהול החברה, כי אם גם בנוגע לביצוע העבירות נשוא כתב האישום. ח. אשר לחשבוניות הפיקטיביות שמסרה הנאשמת למ.ש.י., הרי שהנאשם היה זה שביצע את העבירות בעצמו, כאשר מסר לעוזרי את החשבוניות, במקום חשבוניות שהנאשמת היתה אמורה להוציא למ.ש.י.. הנאשם אמנם פעל גם בענין זה בשליחות אחיו, אך הוא הבין היטב את משמעות מעשיו, והודה בחקירתו כי ידע שהמטרה היא להקטין בספרים את הכנסותיה של הנאשמת. 3. התופעה של חשבוניות פיקטיביות הפכה זה מכבר ל"מכת מדינה", בעיקר בענף הבנין. מערכת גביית המע"מ מבוססת על שיטה של הקבלה בין תשלום מס עסקאות לבין ניכוי מס תשומות. חשבונית פיקטיבית מאפשרת לרוכש אותה לנכות את מס תשומות הכלול בה ללא זכות חוקית, ובלא שמוציא החשבונית ישלם במקביל את מס העסקאות העולה ממנה. השימוש בחשבוניות פיקטיביות מערער את השיטה עליה מבוססת קביעת המס וגבייתו (עמיר בעמ' 611-613). בע"פ (ת"א) 7037/99 מדינת ישראל נ. ולט אברהם, מיסים יג5/ (1999) ה431-, אמר בית המשפט כי "הפצת חשבוניות פיקטיביות היא אבי אבות הטומאה כשמדובר בעבירות מס", וכי תופעה זו "מחטיאה גם את מי שמייצר אותן ולא פחות מכך את מי שמשתמש בהן". זאת ועוד, חשבונית פיקטיבית היא מסמך כוזב: רישומה בספרי החשבונות של העסק יוצר בהם פגם מהותי, ואילו הכללת התשומות שבה בדו"ח המע"מ התקופתי - הופך את הדו"ח להצהרה כוזבת. לאור כל אלו, התייחסה הפסיקה לתופעה של שימוש בחשבוניות פיקטיביות כאל מרמה (ראה: רע"פ 91/92, מיסים ו2/ ה80-; פד"פ ד' 69, המצוטט בספרו של עמיר בעמ' 612; ע"פ 7826/98 בנימין דורפמן ואח' נ. מדינת ישראל, מסים יג5/ (1999) ה86-; ע"פ (ת"א) 412/91 חליל מוחמד קאסם נ. מדינת ישראל, מסים ו1/ ה223-, בו אמר בית המשפט כי הפעולה של ניכוי מס תשומות על סמך חשבוניות פיקטיביות - "יש בה יסוד מובהק של נוכלות, מרמה והונאה כלפי רשויות המס". פסק דין זה אושר ברע"פ 91/92 חליל קאסם נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 92(1), 1493). 4. לאור הלכות אלו פסקו בתי המשפט לא פעם כי יש להחמיר בעונשם של עברייני החשבוניות הפיקטיביות, וזאת לצד ההלכות הכלליות הידועות בדבר הצורך להטיל עונשי מאסר מרתיעים בפועל בעבירות מס. בע.פ. 7826/98 הנ"ל הורשעו הנאשמים בשימוש בחשבוניות פיקטיביות ב- 59 עסקאות, שבאמצעותן קיבלו מהמדינה במירמה קיזוז סכום מע"מ של כ- 1.7 מיליון ש"ח, והם נדונו לעונשי מאסר בפועל של 4 שנים, בנוסף לקנס. בית המשפט העליון (כב' השופט י. קדמי) הדגיש כי מדובר במירמה מתוחכמת שעלתה למדינה 1.7 מיליון ש"ח, ואשר מצדיקה את עונשי המאסר שנגזרו על הנאשמים, הגם שהמשפט נמשך 7 שנים, ולמרות מצב בריאותו הקשה של אחד הנאשמים. בע.פ 1723/97 (ת"א) דפוס אופסט קולור בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל (פורסם בתקדין מחוזי), ציין בית המשפט את "הקלות הבלתי נסבלת של הביצוע, לעומת הקושי הבלתי יתואר של התפיסה" בעבירות של חשבוניות פיקטיביות, והדגיש את הצורך בענישה מחמירה הכוללת מאסר בפועל (העונש שנגזר על המנהל באותו מקרה היה 15 חודשי מאסר בפועל, 24 חודשי מאסר על תנאי וקנס בסך 180,000 ש"ח. בע.פ. 988/94 (ת"א) אליהו ענבי נ' מדינת ישראל, מיסים ח4/ 1994 עמוד ה- 456, הורשע המערער במכירת 14 חשבוניות פיקטיביות ועבירות נוספות, והעונש שנגזר עליו הוא 18 חודשי מאסר בפועל וקנס, כאשר נפסק: "מדובר בתופעה של חשבוניות פיקטיביות שלגביהן נקבע לא אחת כי יש להחמיר בענישה ולהרתיע עבריינים מביצוע עבירות אלה שהפכו לתופעה חמורה שעל בית המשפט להלחם בה". בע.פ. 70637/99 (ת"א) מדינת ישראל נ' ולטר אברהם, מיסים יג5/ 1999 עמוד ה- 431, הורשע הנאשם בהוצאת 36 חשבוניות פיקטיביות, ובית המשפט המחוזי קיבל את הערעור על קולת העונש, וגזר עליו 15 חודשי מאסר בפועל, בנוסף לקנס בסך 25,000 ש"ח. בית המשפט הוסיף כי עבירות אלו מהוות "מעין סטירת לחי לכל אותם משלמי מס כטורחים ומשלמים מס עבור כל אגורה שאותה הם מרוויחים ביושר, ומוצאים עצמם במצב נחות בהשוואה למי שמייצר חשבוניות ומפיץ אותם לשוק". 5. העבירות בהן הורשע הנאשם הינן עבירות המחייבות הטלת מאסר בפועל לתקופה ממושכת לאור ההלכות המבוארות לעיל, הן בשל ההיקף העצום של סכומי החשבוניות הפיקטיביות שהנאשמת השתמשה בהן במשך כשנתיים, והן בשל חומרת העבירות שבוצעו בצורה מתוכננת ושיטתית. ואולם כנגד אלו עומד שיקול שיש לו משקל לא מבוטל: עיקר העבירות בהן הורשע הנאשם - הן עבירות שיוחסו לו בשל היותו מנהל פעיל בחברה הנאשמת, בלא שהיתה לו מעורבות אישית של ממש בתכנונן או בביצוען. זאת ועוד, אין ראיה על כך שהנאשם הפיק טובת הנאה אישית כלשהי מביצוע העבירות, ונראה שהוא נגרר לביצוען מתוך נאמנות עיוורת לאחיו, שהיה היוזם והמבצע בפועל של העבירות. ב"כ התביעה ציינה כי העובדה שאדם הורשע בביצוע עבירות מס כמנהל פעיל של החברה, ולא כמי שביצע אותן באופן אישי, איננה מהווה סיבה של ממש להקל בעונש, והפנתה בענין זה לפסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב בע.פ 71253/00 מדינת ישראל נ' בזאשווילי ואח' (לא פורסם). ובכל זאת, ככל שמדובר בעונש, נראה לי כי קיים הבדל בין מנהל בחברה אשר הורשע בגין אחריותו האישית לעבירות אשר ביצע במו ידיו בשמה ועבורה, לבין נושא משרה בחברה אשר הורשע מכח אחריות מעין-שילוחית שהחוק מייחס לו, משום שידע על ביצוע העבירות ולא מנע את ביצוען. לכן, העונש שיוטל על הנאשם בתיק זה יהיה קל לעומת העונש שהיה מוטל עליו לו היה המנהל הדומיננטי בחברה, ולו היה יוזם העבירות ומי שביצע אותן בעצמו עבור החברה. 6. בהתחשב בכל הגורמים המפורטים לעיל, עתרה התביעה להטיל על הנאשם עונש מאסר בפועל לתקופה ממושכת, אם כי הסכימה שהעבריין העיקרי בפרשה זו איננו הנאשם, אלא אחיו שברח לחו"ל, וכי הנאשם לא הפיק טובת הנאה אישית מביצוע העבירות. התביעה הדגישה כי יש להעדיף את האינטרס הציבורי על פני שיקולים אישיים. 7. הנאשם הביא עד אופי, אשר תאר אותו כאדם ישר, ואיש משפחה למופת. הנאשם עצמו אמר בדבריו: "עשיתי את כל מה שעשיתי הכל בתמימות, בלי שום רווח מזה". כפי שבואר בהכרעת הדין בהרחבה לגבי הנאשם - תמימות היא ממנו והלאה, בכל הנוגע לביצוע העבירות נשוא תיק זה. ב"כ הנאשם מיקד את טיעוניו לעונש בכך שהנאשם, בדבריו, הוא "השעיר לעזאזל", קרי: היחיד הנותן את הדין בפרשה זו. דברים אלו אינם לגמרי מדוייקים. נכון אמנם שלא ניתן היה להביא לדין את החברה ומנהלה הבכיר, שאף היה בעל השליטה בחברה, וה"רוח החיה" מאחורי העבירות נשוא כתב האישום. כמו כן נכון הוא שגם מנכ"ל מ.ש.י., משה עוזרי, לא הועמד לדין, והתביעה הסתפקה לגביו בכופר. התביעה הסבירה כי עדותו של עוזרי בתיק זה היתה חשובה לתביעה, ובנוסף היה חשש שלא יוכל להעיד בתיק זה עד אשר יסתיים משפטו. האמת היא שקשה להבין כיצד ניתן היה להסתפק בכופר לגבי עוזרי לאור מה שהוכח בתיק זה, מה גם שהלה לא "סיפק את הסחורה", ובסופו של דבר סתר בעדותו את הודעתו בחקירה. יחד עם זאת, הנאשם איננו היחיד הנותן את הדין בפרשה זו, שכן הנאשמים 4 ו5- נדונו אף הם. הנאשם 5 נדון לששה חודשי מאסר בעבודות שירות וקנס בסך 50,000 ש"ח, וזאת על פי הסדר טיעון, כאשר חלקו בפרשה הצטמצם למילוי החשבוניות הפיקטיביות עבור מעבידו - הנאשם 4, שלא ידע לכתוב בעברית. הנאשם 4, לעומת זאת, נושא באחריות מלאה לעבירות נשוא תיק זה, בהיותו האדם ש"גייס" את העולים לצורך הוצאת החשבוניות הפיקטיביות, והיה מי שפיקח על מילויין ואף מסר אותן בעצמו לבנימין, תמורת רווח כספי. הנאשם 4 נדון ל - 32 חודשי מאסר בפועל, שמתוכם רק 17 חודשים הן בגין העבירות נשוא תיק זה, וזאת בנוסף לקנס של 150,000 ש"ח. התביעה מציינת גם לגבי הנאשמים 4 ו - 5 כי הם הורשעו על פי הסדר טיעון על מנת שיוכלו להעיד בתיק זה כנגד שאר הנאשמים. בסופו של דבר, ברור כי חלקו של הנאשם 4 בפרשה גדול יותר מחלקו של הנאשם. לכן, עונשו של הנאשם צריך להיות קל יותר. הנאשם 4 אמנם הודה בביצוע העבירות במסגרת עסקת טיעון, ואולם זאת לאחר ניהול חלק ממשי מן המשפט, וכפי שהוכח בדיעבד הודאתו היתה "מן השפה אל החוץ". ובכל זאת, יש להביא בחשבון לחומרה מבחינת הנאשם, כי הוא לא הביע חרטה על מעשיו, ולא נטל אחריות על חלקו בפרשה. 8. על רקע הדברים האמורים לעיל, טען ב"כ הנאשם כי מרשו נענש היום רק משום שלא היה לו אמצעים כספיים "לסגור" את התיק בכופר. זוהי ספקולציה שאין לה בסיס, שכן קשה להעלות על הדעת, לאור חומרת העבירות בהן הורשע הנאשם, שניתן היה להסתפק לגביו בכסף. ב"כ הנאשם הדגיש, בהתאם לממצאי הכרעת הדין, כי הנאשם הורשע בשל "עצימת עיניים", ולא בשל נטילת חלק ממשי בביצוע העבירות, מה גם שלא צמחה לו מהן כל טובת הנאה. לדבריו, הנאשם לא יכול היה לפעול כנגד אחיו, גם כשראה מה נעשה בחברה, ועיקר אחריותו נובעת מכך שהחליט להתעלם ממה שנעשה בחברה. ואולם, כמפורט לעיל, הנאשם לא היה לגמרי פסיבי, אלא מסר בעצמו למ.ש.י. את החשבוניות הפיקטיביות, וניהל באופן בלעדי חשבון של הנאשמת שממנו שולמו לנאשמים 4 ו - 5 כספים עבור החשבוניות הפיקטיביות. לבסוף, ציין ב"כ הנאשם את גורם חלוף הזמן, והגיש מסמך רפואי על מצבו של הנאשם (מוצג א'), ואולם, ברוך השם, אין מדובר בבעיה רפואית אשר יכולה להוות שיקול ממשי להקלה בעונש. 10. כאשר מביאים בחשבון את כל השיקולים המפורטים לעיל לקולא ולחומרא, אין מנוס מהטלת עונש מאסר ממשי על הנאשם, בנוסף למאסר על תנאי וקנס כספי. בענין הקנס אביא בחשבון את העובדה שאין ראיה כי הנאשם הפיק טובת הנאה אישית מביצוע העבירות. לפיכך, אני גוזר את עונשו של הנאשם כדלקמן: א. 14 חודשי מאסר בפועל. ב. 12 חודשי מאסר על תנאי, שלא יעבור או ינסה לעבור אחת העבירות בהן הורשע בתיק זה בתוך שלוש שנים מיום שחרורו מהכלא; ובלבד שלגבי העבירה לפי סעיף 118 לחוק מע"מ, תקופת המאסר המותנה תהיה שלושה חודשים בלבד. ג. קנס כספי בסך 50,000 ש"ח, או ארבעה חודשי מאסר תמורתו. הקנס ישולם עד יום 31.12.2001. 11. זכות ערעור תוך 45 יום. מיסים