החלטה מונח בפני ערעורו של מנהל אגף המכס ומע"מ (להלן: המבקש) על החלטת כונס הנכסים הקבוע לנכסי חברת מייפר תעשיות וסחר בע"מ (להלן: החברה), אשר קבע כי הוכחת החוב שהגיש אינה מהווה חוב בדין קדימה. עובדות המקרה; 1. החברה עסקה ביבוא טובין. 2. החברה בקשה וקיבלה פטור ממכס על שני משלוחי יבוא, זאת על סמך תעודות מקור אשר צורפו לרשימונים. אלא, שבבדיקה מאוחרת שערך המבקש עולה כי תעודות המקור דנן היו בלתי קבילות בעליל, ולכן אין החברה זכאית לפטור. 3. לכן, נשלחה לחברה הודעת גרעון, אלא שבין לבין נכנסה החברה לכינוס נכסים. 4. אין חולק, כי אם חל מועד החיוב במס בעת קבלת הפטור הבלתי-מוצדק, אזי נופל החוב לטובת רשויות המס למסגרת דיני הקדימה. כמו כן, אין חולק כי לו חל מועד החיוב במס במועד משלוח הודעת הגרעון, הרי אין הוא נופל עוד בתקופה הקובעת של 12 חודשים טרם מתן צו הכינוס, ולכן אין מדובר עוד בחוב בדין קדימה. 5. נקודת המחלוקת במקרה דנן אינה אלא מהו מועד החיוב במס. טענות המבקש; 6. מועד החיוב במס נקבע לפי החוק, ולא בהכרח בזמן בו נערכה השומה. מגישה זו יוצא, כי החיוב במס חל בעת ארוע המס, והוא שחרור הטובין שיובאו - ולא בעת משלוח הודעת הגרעון. 7. במקרה דנן, הפער בין הזמנים חל אך ורק באשמת החברה - שכן השחרור מהמכס הושג בעזרת תעודות מקור לא קבילות, דבר אשר נחשף מאוחר יותר. 8. כמו כן ולחליפין, טוען המבקש כי מועד פרעון המס חל בעת היבוא, ולכן חובו הינו בדין קדימה. טענות המשיב; 9. המס נשוא הדיון לא נישום והוטל על החברה במועד הקבוע בסעיף 354(א)(3)(ב) לפקודת החברות. הלכת בג"צ 346/86 מ.ל.ר.נ אלקטרוניקה בע"מ נ' מנהל המכס והבלו, פד"י מא(1), 225, קובעת כי שחרור טובין מהמכס אינו מכח שומה, אלא מכח קביעה ודרישה. לכן אין הרישא של סעיף 354(א)(3)(ב) חלה במקרה דנן. 10. דין הקדימה תלוי, במקרה דנן, בשאלה האם ה"חיוב" או "מועד הפרעון" חל במועד הקובע, קרי, פרשנותו של הסיפא לאותו סעיף. א. אין בסיס לקבוע כי זמן הפרעון חל טרם מתן הודעת הגרעון, שכן ההודעה עצמה תבעה פרעון בתוך 35 יום ממועד המשלוח שלה עצמה. ב. לעניין מועד החיוב: הפקודה מבחינה בין שני סוגי מס, הנמצאים שניהם באותה דרגת קדימות. מכיוון שלגבי מיסים הדורשים שומה, כגון מס הכנסה, נכתב במפורש כי מועד החיוב הינו המועד בו נישומו (כך לשיטת המשיב), הרי לדעת המשיב יש לגזור גזירה שווה גם לסוג השני של המיסים, מכח עקרון השיוויון בין הנושים - כך שהביטוי ש"נתחייבה בהם" יפורש כזהה לביטוי "נישומו והוטלו" 11. כמו כן, לטענת המשיב יש לתת להוראות החוק הדנות בחובות מובטחים ובדין קדימה פרשנות מצמצמת, כל אימת שפירוש רחב עשוי להפר את השיוויון בין הנושים. עד כאן העובדות והטיעונים ולהלן החלטתי; 12. עסקינן למעשה בפרשנות מונחים בפקודת החברות, אשר מפנים את הפרשן אל חוקי המס, זאת, שכן המקרה יקום או יפול על פרשנות המושג "התחייבה": האם חיובה של החברה במס, לפי סעיף 354(א)(3) קם בעת ארוע המס נשוא המקרה, או שמא אך ורק בעת משלוח דרישת החיוב (אשר במקרה זה הינה הודעת הגרעון)? 13. הלכה פסוקה היא, כי הפרשנות שיש להפעיל לעניין מושגים בדיני מיסים בפרט, ומושגים משפטיים בכלל, הינה פרשנות תכליתית: הפרשן בוחר את אחת האפשרויות העולות מלשון החוק או המושג, המתאימה ביותר לתכלית החוק. כאשר בתכלית עסקינן, קיימים, מלבד התכלית הספציפית, גם מספר מושכלות יסוד: א. חזקה על חוק שאין הוא בא לפגוע בעקרונות יסוד, אלא אם כן הדבר עולה ממנו בבירור, בין אם במפורש או במשתמע. ב. חזקה על חוק שהוא מבקש להשיג תוצאה הגיונית ולא אבסורדית. בתוך עניין זה כלולה בדרך כלל, בין היתר, השאיפה להשיג תוצאה ודאית שניתן לצפותה מראש, והיא חלה באופן שווה במקרים דומים, להבדיל מתוצאה שהינה מקרית, לא-ודאית ותלויית מזל ונסיבות בלתי רלוונטיות לדין. ג. עקרון נוסף שחזקה על חוק שהוא מבקש להשיג הינו העקרון החשוב לפיו אין המעוול יוצא נשכר מעוולתו, קל וחומר שלא בשל הצמדות לפירוש פורמליסטי או מכני של מושגים בחוק - זאת שכן תוצאה כזו נוגדת מושכלות בסיסיות של צדק. 14. כיצד, איפה, פועלים עקרונות אלו במקרה דנן? אין חולק, כי מילולית, יכול המושג "התחייבה" להכיל את שתי הפרשנויות. השאלה העולה היא איזו מהן מן הראוי לאמץ. במקרה דנן, עסקינן במס בסכום קצוב (מכס), אשר במצבם הטבעי של דברים, תשלומו הוא מיידי, בעת דרישת הטובין המיובאים במחסני המכס. אין עסקינן במס הנישום ונאמד עבור תקופה, ואז מוטל על החברה לשלמו (כגון מס הכנסה). כל זאת לאמור: החיוב במכס, מטבעו של עולם, הינו חיוב הצמוד לארוע המס, דבר המשליך אף על פרשנות המושג שבמחלוקת. 15. טוען הכונס, כי יש לתת למושג משמעות אשר תעלה בקנה אחד עם פרשנות מצמצמת, אשר אליבא דטענותיו הינה מחוייבת לדיני הקדימה, זאת מעצם תחולת עקרון השיוויון בין הנושים. אקדים ואומר, כי אינני מקבלת טענה זו. בחינה מדוקדת של התקדימים אותם מעלה כונס הנכסים, ואף של המסקנה אשר הוא עצמו מסיק מהם, עולה כי פרשנות מצמצמת תנתן כל אימת שפירוש רחב יותר יפר את השיוויון בין הנושים. אלא מאי? אין מתן דין קדימה, לכשעצמו, מפר את עקרון השיוויון, שכן דומה כי עצם הנחתו הבסיסית של המחוקק, כאשר יצר את דיני הקדימה, היה כי אין מדובר כאן באפליה בין שווים, אלא באבחנה בין שונים, וזאת בשל אינטרסים כבדי משקל של יעילות וצדק. לכן, דיני הקדימה אינם שריד של אפליה מיושנת שיש לצמצמם בפרשנות שיפוטית יצירתית - הם עקרונות מחויבי המציאות שיש לפרשם פרשנות תכליתית. פרשנות מצמצמת תנקט רק בנסיבותיו של מקרה בו יוכח כי פרשנות מרחיבה יותר פוגעת במישרין בשיוויון ובצדק - אלא שדבר זה לא הוכח במקרה דנן. 16. שבענייניהן של רשויות המס עסקינן, יש לזכור תמיד כי עקרון הפרשנות "לטובת הנישום" אשר שלט בזמנו בכיפה נדחה מזה זמן רב לטובת הפרשנות התכליתית, אשר עיקרה הוא כי חוק מס אין מפרשים לא בהרחבה ולא בצמצום, אלא לפי המטרות והתכליות העולות ממנו, כמוהו ככל חוק אחר - זאת מתוך התפיסה כי מס אינו "עונש" שיש להתחמק ממנו, אלא הכרח שיש לקיימו, בהיותו יסוד הכרחי בקיומם של החברה המודרנית ומדינת הרווחה. בנסיבות אלו לא הוכחה טענת הכונס, כי מתן פרשנות תכליתית, להבדיל מפרשנות מצמצמת לסעיף 354(א)(3) לפקודת החברות נוגדת את ההלכה הפסוקה. 17. סקירה ובחינה של המקרה דנן מביאים לתוצאה אחת ויחידה, לפיה הפירוש הנכון למונח "נתחייבה", ככל שעסקינן במיסים כגון מכס, המוטלים לפי עסקה ולא לפי תקופה, הינו פירוש המתייחס למועד ארוע המס, להבדיל מהמועד המקרי בו שלחה רשות המס את הדרישה. ובמה דברים אמורים? אין חולק כי בדרך-כלל, זמן ארוע המס והדרישה, ככל שבמכס עסקינן, חד הם, או למצער, הינם צמודים זה לזה. אלא שבמקרה דנן, ניסתה החברה להשיג פטור שלא כדין ממכס, על-ידי צירוף חשבוניות מקור בלתי קבילות. מסיבה זו, קיבלה פטור שלא כדין, פטור אשר בוטל מיד לאחר שבדיקה שערך המבקש גילתה את האמת לאמיתה. 18. יוצא מכך כי לא רק שעצם הניתוק בין ארוע המס למועד דרישת התשלום נבע ממעשה שלא כדין מצד החברה, אלא שפרשנות לפי שיטת הכונס תוליך בהכרח למצב הלא רצוי לפיו המעוול יוצא נשכר מעוולתו. בית המשפט אינו יכול לתת ידו לכך, דבר זה עלול להתפרש עד מהרה כמעט כ"היתר" לחברות המצויות בקשיים לנסות ולהערים על שלטונות המכס, במחשבה כי במקרה הגרוע ביותר, אם תקלענה לכינוס או פירוק, לא יצטרף להן אלא נושה בלתי מובטח נוסף. טול מקרה של חברה בקשיים, אשר על כל נכסיה מוטל שעבוד צף לטובת נושה מובטח. אותו נושה אינו שבע רצון מהתנהלות החברה, ומהרהר בהעמדת חובו לפרעון מיידי, תוך גיבושו של השעבוד הצף. כלום לא תתפתה החברה לנסות ולהפיק רווחים בלתי כשרים במצב כזה על גבן של רשויות המס בכדי להשביע את רצונו של אותו נושה "מאיים", וזאת מתוך הנחה, כי גם אם תתפס, יתכן מאד ולא תשלם בסופו של דבר מאומה על חשבון חובה לרשות המס? דומה כי מניעת מצבים כאלה היתה אחד השיקולים שעמדו מול פני המחוקק כאשר שם את חובות 12 החודשים האחרונים לרשויות המס בדין קדימה. 19. עולה מהאמור לעיל כי יש לפרש את המושג "נתחייבה" כמתייחס לחיוב נשוא ארוע המס, להבדיל מדרישת תשלום מאוחרת. מכאן עולה כי דין עמדת המבקש להתקבל, ודין עמדת הכונס להדחות, כך שבחוב בדין קדימה עסקינן. בנסיבות הענין אין צו להוצאות. דין קדימהערעורחוב