פסק דין א. רקע ועובדות המערערים הם בעלי הזכויות והמחזיקים ביחידת דיור, שהינה הקוטג' האמצעי במבנה טורי בן שלושה קוטג'ים. המבנה המצוי באזור תל-אביב, גובל בשלושה רחובות: מצד אחד, ברחוב בני אפרים; מצד שני, ברחוב יוכבד בת מרים; ומצד שלישי, ברחוב 2213, שהוא גם הרחוב אליו פונה חזית הבית של המערערים (להלן - הנכס). אין מחלוקת על העובדה כי על פי מפת אזורי מס למגורים, שבצו הארנונה של עירית ת"א-יפו לשנת 1995 (להלן - הצו) מסווג המיתחם כולו, לרבות הנכס - באזור מס 1. גדר המחלוקת בדיון זה סובב סביב השאלה האחת, היא, האם נכלל הנכס ברשימת החריגים המצורפת לצו הארנונה, והאם יש לסווגו משום כך באזור מס 2, דבר שיוביל למיסויו בארנונה בשיעור נמוך יותר. על שאלה אחרונה זו השיבו מנהל הארנונה (להלן - המנהל) וועדת הערר על קביעת ארנונה כללית שליד עירית תל-אביב-יפו (להלן - וועדת הערר) בשלילה. על כך הערעור דנא, הדורש הכרעה בשני מישורים, האחד פורמלי, הפרוצדורלי שעניינו בשאלת סמכותו של בית משפט זה לדון בנושא האמור, בשבתו כערכאת ערעור על החלטת ועדת הערר. השני, במישור הענייני, קרי, בשאלה, האם יש לסווג הנכס, באזור מס 2, כפי שסווג על ידי המועצה העירונית. שאלה זו נחלקת גם היא למספר שאלות מישנה, הן: 1. מהו המבחן המכריע לקביעת אזור המס של הנכס? 2. האם יש להתייחס אל הנכס כאל חלק מ"בית משותף" המצוי ברחוב בני אפרים ולמסותו בהתאם? 3. כאשר לנכס מספר כתובות, מה תהיה הכתובת המכריעה לעניין הארנונה? 4. שאלות של פרשנות. אדון בכל אלה להלן, לפי סדר הבאתן בפני. ב. על סמכותו של בית המשפט לדון בנושא סיווג הנכס לצרכי ארנונה לטענת המשיב - הנסמך על חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) תשל"ו1976- (להלן - החוק) - אין הטענה המועלית על ידי המערערים יכולה להוות עילה להגשת השגה למנהל עליה, בהיות זו חורגת מגדרו של סעיף 3 לחוק זה. משום כך, גם אין סמכות לועדת הערר ולבית המשפט היושב כערכאת ערעור על החלטתה, לדון בה. בטענו כן, נשען המשיב על המסר העולה מע"ש 28/91, גבאי נ' מנהל הארנונה של עירית ירושלים (ר', ספרו של ה. רוסטוביץ, ארנונה עירונית, מהדורה רביעית בעמ' 674) ועל בג"צ 764/88, דשנים וחומרים כימיים בע"מ נ' עיריית קריית אתא, פ"ד מו(1) 793, מהם עולה כי סמכותו של מנהל הארנונה מצומצמת לנושאים טכניים עובדתיים בלבד, שעה שבשאלות עקרוניות, כמו בחינת הקריטריונים להטלת הארנונה וסבירותה, לא יוכל המנהל לדון. עניינים אלה, כך המשיב, מקומם בבית המשפט הגבוה לצדק. משמע, אין מקומם של אלה בוועדת הערר, ואין מקומם בבית משפט זה. זאת ועוד, לטענת המשיב מהווה נושא הדיון בעניננו, "טענת מטרדים", שעניינה אי ההתאמה בין "איכות האזור" בו מצוי הנכס כעולה מהודעת התשלום ששוגרה למערערים, לבין "איכותו האובייקטיבית". בענין זה, כך המשיב, הנוגע להחלטה בדבר "מתן ערך" לנכס, העניק המחוקק למועצת העיריה שיקול דעת הנגזר מסעיף 274 ב(א) לפקודה העיריות (נוסח חדש) וזו השתמשה בו עובר להוצאת צו הארנונה ומפת אזורי המס, על ידה. גם משום כך, סובר המשיב, אין למנהל ולועדת הערר, ואין גם לבית המשפט, סמכות להתערב בהחלטה. לא כך המערערים שראו להביא עניינם, גם בפני המנהל, גם בפני ועדת הערר וגם לבית המשפט. לשיטתם, יש להתיחס לעניינם בהתאם למגמה ההולכת ומשתלטת היום בפסיקה, להרחבת סמכויותיהן של ועדות ערר בכלל, ושל זו בעניננו בפרט. כך גם בהתייחס לסמכות המנהל, שהוא האינסטנציה הראשונה אליה מוגשת ההשגה על שומת הארנונה. כך, טוענים הם, עולה בין היתר מפסק דינו של בית המשפט העליון, רע"א 2425/99 עירית נס ציונה נ' י.ח. יזום והשקעות בע"מ, וכך גם מבג"צ 351/88, טית בית נ' עריית פ"ת, פ"ד מב(3) 441, שם הובהר: "אוסיף כאן, כי לטעמי יש לפרש את האמור בסעיף 3 הנ"ל באופן רחב ככל האפשר, שהרי יש לפתוח פתח לקיום זכות ההשגה, הערר והערעור ולא לצמצמה (השווה בג"צ 4 [87/85]). מן הנכון לאפשר לאזרח ככל האפשר, ובמידה שהדבר יכול להתיישב עם דבר החקיקה הרלוואנטי, הגשת השגה, ערר וערעור לגבי חיובו בתשלום מס או ארנונה לרשויות השלטון, שהרי אחרת, יימצא האזרח במבוי סתום, בלי יכולת לשטוח טענותיו לפני ערכאה שיפוטית, היכולה להעביר את החלטתה של הרשות המנהלית בשבט הביקורת. על אחת כמה וכמה אין מקום לפירוש המצמצם את משמעות המלה "גודלו" אשר בסעיף 2(3), וזאת בניגוד לפרשנות הלשונית כפשוטה וללא הצדקה לפי ההקשר המשפטי הענייני...". ג. דיון מעיון בחוק הרשויות המקומיות, ובפסיקה שדנה בדרכי יישומו לא מעט, עולה כי מספר פורומים פתוחים למעשה בפני נישום המבקש לתקוף חיובו בארנונה; בין אלה, בית המשפט הגבוה לצדק; בית המשפט המחוזי; בית משפט השלום; ועדת הערר ובית המשפט המחוזי בשבתו כערכאת ערעור עליה. מסביר עו"ד רוסטוביץ בספרו הנ"ל, בעמ' 431: "לשם בחירת הפורום הנאות לתקיפת חיוב בארנונה יש להבחין בין פעולות מועצת הרשות המקומית לפעולת הרשות המקומית עצמה. בהתקינה את צו הטלת הארנונה, פועלת המועצה כרשות מחוקקת. בקביעת שומת הארנונה, המוטלת על כל נישום ונישום, פועלת הרשות המקומית כרשות מבצעת. נישום המבקש לתקוף את החיוב בארנונה, צריך לזהות את הגורם הנתקף - מעשה החקיקה או מעשה השומה". ככלל, כך עולה, מתנהל ההליך של תקיפת שומת הארנונה שנקבעה לנישום, על ידי פנייתו של זה אל המנהל, ואם אינו נענה שם כפי שציפה, פתוחה דרכו על פי סעיף 6 לחוק, בפני ועדת הערר, שעל החלטתה ניתן לערער לבית משפט זה, היושב כדין יחיד, "ואין אחר פסק דינו ולא כלום" (סעיף 6 לחוק). עינינו הרואות, דרך תקיפת הצו הותוותה בחוק באופן ברור, תוך מניעת כל דרך תקיפה אחרת. "הלכה היא מלפנינו כי כאשר קובע המחוקק מפורשות דרך יחודית לערור או השגה על החלטה כלשהי - מנהלית או שיפוטית - אזי על המערער לפנות ולילך בדרך זו..." (ר', בג"צ 764/88 "דשנים וחומרים כימיים בע"מ נ' עירית קריית אתא, פ"ד מו(1) 793 (להלן - ענין דשנים). בעניננו, אכן נקטו המערערים בדרך שהותוותה להם בסעיף 3 לחוק, אלא שעדיין שאלה היא, אם מלכתחילה יכולים היו לעשות כן, בשל אופי הענין שהעלו, ובשל רשימת הטענות המצומצמת ובהן דן סעיף זה, הן: הטענה שהנכס החייב אינו מצוי באיזור הקבוע בהוראת התשלום; שנפלה טעות לגבי סוג הנכס, גודלו או השימוש שנעשה בו; ושהמשיג אינו בבחינת מחזיק בנכס, כמשמעותו בפקודת העיריות ובצו המועצות המקומיות. האם נופל עניינם של המערערים דנא, לחלופה המעוגנת בסעיף 3(א)(1) לחוק, הדנה בחיוב שהוטל על נכס שאינו מצוי באיזור הנקוב בהודעת התשלום? ואם לא, האם ראוי ערעורם לדחיה על הסף? מסביר עו"ד ה. רוסטוביץ, בספרו הנ"ל: "סעיף 3(א)(1) לחוק הערר קובע, כי נישום יהיה רשאי להשיג בפני מנהל הארנונה אם "הנכס בשלו נדרש התשלום אינו מצוי באיזור כפי שנקבע בהודעת התשלום". הרשויות המקומיות נוהגות לחלק את תחום שיפוטן למס איזורים. לכל איזור נקבע שיעור ארנונה אחר. החייב במס רשאי להשיג אם הוא חייב בשיעורי ארנונה של איזור "יקר" ואילו הנכס שבחזקתו נמצא באיזור "זול". בע"ש 28/91 גבאי נ' מנהל הארנונה של עירית ירושלים, נקבע, כי "טעות ערכית", דהיינו שיקולים מוטעים של המועצה, אשר הביאו לכך שאיזור סווג כ"מיוחס", בעוד שבפועל אין הוא ראוי לסיווג זה, אינה טענה שאותה יכול להביא נישום בהשגה בפני מנהל הארנונה" (בעמ' 462-461). הפסיקה, לעומת זאת, אינה חד משמעית בהתיחסותה לסוגיה זו. יש שבתי המשפט ראו לצמצם רשימת העילות הקבועות בסעיף 3 לחוק ולראות בה רשימה סגורה, ויש שראו להרחיבה. ביטוי לגישה המצמצמת, ניתן בע"ש 33/85, תעשיות אבן סיד בע"מ נ' מנהל הארנונה של המועצה האיזורית מטה יהודה, פ"מ תשמ"ז(א) 14, שם קבע בית המשפט כך: "עינינו הרואות, תחילתו של המסע, בהשגה של החייב לפני מנהל הארנונה. המשכו בפני ועדת הערר וסופו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. והמשא, לאמור: הנושאים שניתן להשיג עליהם לפני מנהל הארנונה, הרי הוא מפורט בסעיף 3 לחוק שצוטט לעיל... ומכלל הן אתה שומע לאו לענין טענות אחרות, אם ועד כמה שישנן כאלה. חיזוק לעמדה זו של מכלל הן אתה שומע לאו, לענין טענות אחרות, אני מוצא בהוראה שנקבעה בסיפא לפסקא ג' שפורטה לעיל, לאמור: "ואין אחרי פסק דינו ולא כלום..." (ר' דבריו של השופט פינקלמן, בעמ' 18 לפסק דינו; ור' גם בג"צ 764/88 בענין חברת דשנים הנ"ל). אף שכבודן של הקביעות המצוטטות מעלה, במקומן מונח, נראה לי שלא זו המגמה השוררת היום בפסיקה, החותרת כאמור להרחבה ולא לצמצום. בענין זה יפים הדברים שהובאו בפתח הדברים לעיל מתוך בג"צ 351/88 בענין טית בית הנ"ל, ואשר אומצו בע"ש 28/90 "אגד" אגודה שיתופית לתחבורה בע"מ נ' עירית דימונה (תק-מח 92(3), 820). מכל מקום, הכלל ההולך ומשתלט בפסיקה הוא, "כי ראוי ליתן פרשנות מרחיבה לאמור בסעיף 3 לחוק, בכל הנוגע לטעמי התקיפה המנויים בו..." כפי שהבהיר בית המשפט בע"ש 28/90 הנ"ל. ד. איזו משתי הגישות המתוארות, המצמצמת או המרחיבה, יפה לעניננו? שקילת הדברים לכאן ולכאן, מושכת, לדעתי, לעבר אימוצה של הגישה המרחיבה, כשהרציו הוא, חוסר הטעם בטלטולו של הנישום בכל ענין, קטן או גדול, עד פתחו של בית המשפט הגבוה לצדק. כלום, דינה של שאלה שעיקרה בשאלת מיקומו של נכס, שאינה נוגעת בהכרח לגבולות סמכותו של המנהל, להידון בבג"צ? - נדמה לי שהתשובה ברורה. שאלות מסוג זה, כך אני סבורה, אשר לא הוחרגו מפורשות מתחום תחולתו של סעיף 3(א)(1) לחוק, מקומן בפני המנהל; וממילא, כך דין, גם גבי ועדת הערר ובית המשפט המחוזי, המהווים ערכאות של ערעור על החלטותיו של המנהל. פועל יוצא מן המקובץ, כי דינה של טענה זו של המשיב, במישור הפורמלי, לדחייה; ופועל יוצא נוסף, ששערי בית משפט זה, לא ינעלו בפני הערעור דנא. ה. לגופו של ענין, האם צדק המשיב בסווגו את הנכס באיזור המס 2? סעיף 1.3.2 לצו ארנונה כללית לשנת 1995 של עירית ת"א-יפו (להלן - צו הארנונה) קובע: "א. העיר מחולקת ל5- איזורים גיאוגרפיים לצורך ארנוה כללית למגורים ול5- איזורים שונים לגבי בנינים שאינם משמשים למגורים. גבולות האזורים עוברים באמצע הרחוב, אלא אם צויין אחרת בהחלטה זו. סיווג איזורי המס, נקבע בהתאם לכתובת של הכניסה הראשית לבית. ב. המפה הקובעת לענין חלוקת העיר לאיזורי מס היא המפה הנמצאת במשרדי האגף לחיובי ארנונה. כולל רשימת החריגים המפורטים ב"רשימה נפרדת" והמהווה חלק בלתי נפרד מהמפה" (להלן - צו הארנוה 95')." בהתיחסם לסעיף זה בצו הארנונה, העלו המערערים מספר טענות כבדות משקל, שתיבחנה להלן לפי סידרן. ו. מבחן הכניסה הראשית לנכס - פרשנות לשונית לטענת המערערים, יש לקבוע כי שאלת סיווג הנכס לפי מיקומה של הכניסה הראשית כנגזר מסעיף 1.3.2 לצו, אין בה כדי להעלות או להוריד לענין סיווגו של הנכס דנא באיזור מס זה או אחר; לשיטתם, יש לקרוא את הסעיף כמכלול אחד, ולהחילו אך ורק על נושא קביעת הגבולות בין האזורים השונים, להבדיל מנושא קביעת סיווג אזור המס הנוגע לנכס שאינו מצוי על הגבול בין האזורים. טענתו של המשיב כנגד טעון זה, היא, כי לא רק שאינה מתיישבת עם לשון הסעיף אלא שאין היא מתיישבת גם עם המציאות. לשיטתו, אין להעלות על הדעת מצב בו מצוי נכס "על הגבול" בין שני אזורים, שעה שלפי הצו עוברים הגבולות בין האזורים, באמצעו של הרחוב. מכאן, שהחלטתו של מחוקק המישנה, לסווג נכסים ספציפיים לפי "מבחן מיקום הכניסה הראשית לבית". עניינה בנכסים כמו זה בעניננו. והרי זו, לדעת המשיב, לשונו הברורה של סעיף 1.3.2 לצו הארנונה 95', הקובע מפורשות כי סיווג אזורי המס, ייעשה על פי מיקום הכניסה הראשית, ולא אחרת. כלום התכוון מחוקק המישנה, כך המשיב, להשחית דברו לריק בקובעו כן? אומר, כאן ומיד, כי איני רואה עין בעין עם המשיב בסוגיה זו. נראה לי כי דווקא החתירה שחותר המשיב לעבר הפירוש הלשוני, היא המציבה סימני שאלה לגבי חלותו של הסעיף על הענין דנא. והרי, על פניו, אין עניינו של סעיף 1.3.2 ביחידת דיור המהווה רק חלק מן הבית; אלא, בבית עצמו. זו לשונו של הסעיף: "סיווג אזורי המס נקבע בהתאם לכתובת של הכניסה הראשית לבית". רוצה לומר, ב"בית" דיבר הכתוב, ולא ביחידת דיור המהווה חלק הימנו. ואם הפירוש המילולי גובר, כאליבא דמשיב, על כל פירוש אחר - שאלה שתידון בהמשך - ראוי היה לו למשיב שיפרש גם כאן את המונח "בית" במשמעותו המיידית, ולא כיחידת דיור. דוק: בנקודה זו, אין לי כל נפקא מינה, אם אותו קוטג' טורי, נופל להגדרת "בית משותף", אם לאו. שהרי, עניינו של הסעיף כאמור ב"בית" באשר הוא. לגופו של ענין, אני רואה להעיר עם זאת, לא הייתי פוסלת נסיונם של המערערים, להישען בהקשר זה, גם על הגדרתו של "בית משותף" בחוק המקרקעין תשכ"ט - 1969. טענת המשיב, לפיה, אין ההגדרה בחוק המקרקעין, רלוונטית לעניננו, וכי דינה של ההוראה הספציפית בחוק קא עסקינן, לגבור על ההוראה הכללית בחוק המקרקעין, אינו מקומה לכאן. בענייננו, לא מצאתי לא בצו הארנונה ולא בחוק הרשויות המקומיות, כל הגדרה למונח "בית משותף" כך שמשמעות המונח במסגרת דיון זה, יכולה גם יכולה להישען על הגדרתו בחוק אחר, או למיצער, להסיק משם המסקנות המתבקשות כאן. אכן, כטענת באת כוחו המלומדת של המשיב, "הלכה פסוקה היא, שחוק חוק והגדרותיו ומטרותיו, ואין משמעותו או פרושו של מונח בחוק מסוים בהכרח כמשמעותו או כפרושו בחוק אחר שמטרותיו שונות" (בג"צ 441/86 מסדה בע"מ נ' פשמ"ג פ"ד מ(4) 788, 798). אלא שבעניננו, איני רואה כאמור, כל מניעה בפנייה אל החוק האחר הנותן הגדרה למונח נשוא הדיון בו, שאיננה בנמצא בחוק הנדון. בין כך ובין כך, כבר הבהרתי דעתי, כי המדובר הוא בערעור זה, בבית אחד המחובר משלוש יחידות רצופות, שלכאורה, דין אחד לכולן; יהא זה בית משותף, או, יהא זה מבנה אחר המחולק ליחידות מספר. זאת וגם זאת, אין חולק כי הבית, ככזה, סווג על ידי העיריה מלכתחילה במסגרת סעיף 1.3.2 לצו הארנונה, כבית המצוי באיזור מס 1. אין גם חולק שהבית הזה, כמכלול, הוחרג בתוספת לצו, מגידרו של סיווג זה, ביחד עם כל שורת הבתים שצוינו בתוספת לצו, בה סווגו אלה כאיזור מס 2, בהיותם סמוכים לרחוב בני אפרים המוגדר כעורק תחבורה ראשי. לא הבנתי איפוא, על איזה בסיס ביקש המשיב לפצל את "הבית" הזה, לצורך קביעת אזור סיווגו, ולהתייחס אליו מעתה לצורך הטלת הארנונה, לא כאל בית אחד, אלא כאל מבנה המפוצל ליחידות שונות, שכל אחת מהן עשויה להידרש לשיעור מס שונה. בכל מקרה נראה לי מתוך קריאת הסעיף כפשוטו, ולפיו מילותיו, כי מחוקק המשנה לא ביקש בנסחו סעיף זה, להתייחס ליחידותיו, אלא אל הבית כולו כיחידה אחת שלימה. כך, במישור הפרשנות הלשונית; שיבעתיים כך, בעיני, במישור הפרשנות התכליתית. קשה להניח, שכוונת המחוקק היתה ליצור בסעיף זה, מצב שבו שתי יחידות דיור הנמצאות באותו מיבנה עצמו, ואשר תנאיהן דומים או זהים, תמוסינה באופן שונה זו מזו. מה עוד, כאשר רישומיהן של יחידות אלה בלשכת רישום המקרקעין ואצל העיריה עצמה, מייחסים לזו ולשכנותיה אותה כתובת שבגינה הוחלף סיווגו של הבית, מאזור מס 1 לאזור מס 2. ז. ולפרשנות הצו על פי תכליתו, למה מובילה זו? כבר הוזכר כי לשיטתו של המשיב, יש לקרוא את החוק ואת הצו נשוא דיון זה, כפשוטם, מבלי צורך בחיפוש אחר תכליתו. שהרי בעניננו, כך באת כוחו המלומדת של המשיב, עסקינן בניסוח פשוט של החוק ושל הצו, שלשונם בהירה, והמדברים לעצמם בייתרם כל צורך בהתייגעות פרשנית נוספת. טענה זו, חוששתני, לא תוכל לעמוד. כבר נקבע בפסיקה כי אין לך ביטוי לשוני בחוק שאינו טעון פירוש, ואין לך הוראת חוק שאינה צריכה לימוד והבהרה. אכן, כל עוד לא קמה מחלוקת בין הצדדים באשר למשמעות הכתוב, ניתן להסתפק בזו, מבלי צורך באיתור אותו טקסט. מוסכם על הכל, ועל כך עמדו בתי המשפט ללא לאות, כי שער הכניסה אל מלאכת פרשנותו של מעשה חקיקה, הוא, במילה הכתובה ובמשמעותה המיידית. אלא שברקע עומדת עם זאת תמיד שאלת תכלית החקיקה המשתקפת ממנו שאם קיימת סתירה, תגבר האחרונה. במאמרו, כוונת המחוקק מציאות או דימיון? (הפרקליט, ל"ו, תשמ"ה1985-) מסביר הנשיא ברק עקרון זה כך: "אכן לדעתי אין כל יסוד לא משפטי, לא הגיוני ולא אחר לגישה כי את מטרת החקיקה יש ללמוד אך ורק מלשון החוק עצמו. כל שאלה פרשנית נפתחת בלשון החוק, אך אינה מסתיימת בו. המוח האנושי חייב לקלוט כל מידע שהוא רלבנטי, וליתן לו משקל על פי אמינותו. באמצעות כל החומר הנקלט יש לחשוף את המטרה החקיקתית ולאורה יש לפרש את החוק" (ור' גם דבריו של הנשיא באותו ענין, בע"א 165/82, קיבוץ חצור נ' פ"ש רחובות, פ"ד לט(2) 70, 74). הדברים יפים לעניננו, ואין להוסיף. ח. מן הכלל אל הפרט בעניננו, עומדת לדיון שאלת פירושו של צו הארנונה ושל רשימת החריגים המצורפת אליו (להלן - רשימת החריגים). על רשימת חריגים זו, נימנים כפי שכבר הוזכר, אותם בתים ברחוב בני אפרים, החל ממספר 225 ואילך, שסומנו מעתה כממוקמים באזור מס 2, קרי, באיזור בו מוטלת ארנונה מופחתת עקב המיפגעים האקולוגים להם כפופים אלה; בהם, רעש, עשן וזיהום אוויר, הנגרמים למי שסמוכים לעורק התחבורה הראשי. בתצהירי המערערים שהוגשו לי על ידיהם, הלינו הם על הסבל שנגזר עליהם, כמו על שכניהם לבית, בעקבות אותם מטרדים הנגרמים להם ממיקומם בסמוך לרחוב בני אפרים, כמתואר; ואיש לא חלק. לא מצאתי לא בפרוטוקול הועדה, אף לא בכתבי הטענות שהוגשו לתיק שבפני, כל מחלוקת מצד המשיב בענין עצם קיומם של המפגעים הנטענים והשלכתם בפועל על המערערים. השאלה היא מדוע אם כן יהיה דינם של אלה, שונה מדין שכניהם לבית, או מדין השכנים שבבית הסמוך, הנדרשים כולם לשיעור ארנונה נמוך יותר? בהתיחסו לשאלה טעונה זו, חזר המשיב ותלה יהבו במסר העולה לדעתו, מסעיף 1.3.2 לצו הארנונה, הקובע כאמור את סיווג אזורי המס לפי כתובת הכניסה הראשית לבית; ולא היא. כבר הבהרתי, כי האחזותו זו של המשיב בלשון הצו, אותה בחר לפרש בדרכו הוא, אין בה אלא להוביל לתוצאה אבסורדית, לפיה, ייחשב חלק מן הבית כאיזור מס 1, בעוד חלקו האחר, הממוקם באותו מקום עצמו, והסובל מאותם מפגעים אקולוגיים עצמם, יחשב כאיזור מס שונה. והיכן הוא ההיגיון המיסויי האלמנטרי, שחייב להדריך כל הטלת מס וכל קביעת שומה על ידי הרשות, הנדרשת לשקול טובתה שלה, אל מול טובתו של האזרח הנושא בנטל המס. ושוב לדבריו של הנשיא ברק במאמרו האחר, "פרשנות דיני המסים", מסים יא4/ עמ' א6-, א7-: "התכלית המונחת ביסוד חקיקת מס הם המטרות, הערכים, והאינטרסים שחוק מס נועד להגשים. במעגל קרוב המטרה היא הבטחת הכנסה לאוצר הרשות הציבורית. זו לרוב המטרה המיידית. אין היא המטרה היחידה. מאחורי המטרה המיידית עשויות לעמוד מטרות נוספות, בעלות אופי חברתי. מס הוא מכשיר חברתי. באמצעותו נלחמת החברה בתופעות הנתפסות כשליליות...". באמור עד כאן, אין די. התמיהה העולה לנוכח גישתו של המשיב אל שאלת מיסויים של המערערים דנא, מתחזקת אף יותר, אל מול העובדה שלא הוכחשה, לפיה, סווגה יחידת דיור סמוכה לאותו בית נשוא הערעור, הממוקמת אף רחוק יותר מעורק התחבורה הראשי, כאיזור מס 2. טענתו של המשיב, לפיה, אין מקום כלל לדון בטענה זו של המערערים, בבית משפט זה, מנימוקים של סמכות, אינה נראית לי. על טענה מסוג זה כבר הבהרתי דעתי לעיל, כאשר עמדתי על הגישה המרחיבה הרווחת היום בפסיקה שעניינה בסמכויות ועדות הערר וסמכות בית המשפט היושב לערעור עליהן. מה עוד, כאשר ענין לנו בטענה שבגררא. לא זו אף זו, לגופו של ענין אני רואה להדגיש, כי בכל מקרה, לא בטענת אפליה לגופה עניננו כאן, אלא במהותו של האבסורד, הנגזר כאמור מדרך הפרשנות בה נקט המשיב מתוצאותיה, בהן בין היתר הפגיעה שהיא גוררת בעקרון השיוויון, שחייב לעמוד בבסיס כל התייחסות לנישום. על עקרון השיוויון המהווה אבן יסוד בשיטת המשפט הנהוגה במקומותינו, כולל בתחומי המס, חזרו ועמדו בתי המשפט. כך, בעמ"ה 107/98 מישל חזן נ' פ"ש עפולה, מסים יד2/ ה181-, בו הובהר: "אין מי שיחלוק שעקרון השוויון הוא עקרון יסוד בשיטת המשפט הישראלית, ונראה לי כי גם ב"כ המשיב אינו מתכוון להצדיק את השוני בין השומות במקרה זה בטעמים של העדר זכות חוקתית לשוויון..." (ר', כמו כן, בג"צ 953/87 פורז נ' ראש עירית ת"א-יפו, פ"ד מב(2) 309; וכן, עמ"ה 35/95, יהודה דקר נ' פ"ש כ"ס, מסים יא1/ עמ' ה132-). הדברים יפים לעניננו, במיוחד לצורך הבהרת מהותו של האבסורד הנגזר כאמור מעמדת המשיב, שאין עימה על פניה, התיחסות שוויונית אל המערערים דנא. אכן, בסיכומיו טען המשיב, כי השומה שהוצאה לשכניהם של המערערים, נגועה בטעות, וכי מתוך שגגה סווגו אלה כפי שסווגו. טענה זו, עובדתית היא במהותה, וטעונה היתה משום כך, ראיה של ממש, כפי שטענה בצדק ב"כ המערערים. משזו לא הובאה בפני, או בפני הערכאות דלמטה, לא אוכל להתיחס אליה. מכל מקום, משהבהרתי דעתי כי לגופו של ענין לא מצאתי בלשון החוק, אף לא בתכלית המעוגנת בו, כל בסיס לסווג הנכס נשוא הערעור, באופן שונה מן האחרים שתנאיהם דומים או זהים לו, אין ממילא מקום לדעתי, לטענת הטעות בסיווגו של הנכס האחר. על רקע כל שנאמר עד כאן, אני רואה לקבל הערעור, ולקבוע סיווגו של הנכס נשוא הדיון בו, באיזור מס 2, כפי שמבקשים המערערים בערעורם זה. המשיב ישלם הוצאות המשפט בסך 10,000 ש"ח שישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מתום שבוע מהיום ועד לתשלום בפועל. מיסים