השוואה בין שתי הצהרות הון


פסק דין

השוואת הון שנערכה למערער בין שתי הצהרות הון שהגיש למשיב, האחת ליום 31.12.89 (להלן - הצהרת ההון הראשונה); והשניה ליום 31.12.93 (להלן - הצהרת ההון השניה) הצביעה על גידול שחל בהונו, בסכום של 200,000 ש"ח, וזאת לאחר הוספת שימושים וגריעת הסברים שהגיש למשיב.


המערער לא ניסה להפריך טענת גידול הון זו שהוצגה לו על ידי המשיב, ולא יצא כנגד אף לא אחד מרכיביה. טענה אחת בלבד היתה בפיו, בה ביקש להסביר את מקורו של ההפרש המשמעותי בין שתי הצהרות הונו הנ"ל, היא, כי זרמו אליו במשך השנים כספים מחו"ל, שהוכנסו הישר לחשבון הבנק שלו בארץ אף מבלי שיודע לו על כך מראש, וזאת, עקב מכירת רכושו הרב שהוחזק על ידו בארץ הולדתו אירן, עד לעלייתו ארצה בשנת 1965, כאשר החליט למכור את כל רכושו ולהעביר את התמורה ארצה.

לטענתו, לא הועברה תמורת הרכוש הנמכר מיידית לישראל, כבר בשנת 65', עקב שורה של שיבושים שחלו בכל הנוגע לסיפור העברת הרכוש ארצה, אשר לא היו תלויים בו אישית. בין הארועים האלה, מנה גם אותן התרחשויות פוליטיות שאירעו בסוף שנות השבעים, לאחר שינוי השלטון באירן, נפילת משטר השאח ועליית חומייני לשלטון, וניתוק היחסים עם ישראל. מכל מקום, כך הסביר, מקור גידול הונו, הוא אכן באותם סכומי כסף שהמשיכו לזרום לחשבונו, אליבא דידו, ממכירת רכושו באירן החל מאז עלייתו ארצה ועד היום.

טענה זו, יש לומר מיד, אפשר בעיקרון שיהיה לה בסיס במציאות, וזאת, כאשר המדובר הוא בנישום שהגיע ארצה מארץ אויב. דא עקא, שעיון חוזר בדבריו של המערער, והנסיון להעמיד את סיפורו על קרקע ראייתית מוצקה, מובילים די מהר למסקנה, כי הראיות שהביא לאישוש גירסתו המתוארת לעיל, דלות הן ביותר, והתמונה המצטיירת מדבריו היא לא רק מעורפלת אלא גם מעוררת תהיות.

בראש כל יש להזכיר, כי עסקינן באדם שלא אתמול ולא לפני שנה עלה ארצה, אלא לפני למעלה משלושים שנה. משמע, המדובר הוא ברכוש שנמכר, כנראה בעיקרו, עוד באותן שנים בהן טרם נחשבה אירן לארץ אויב, והקשרים בינה ובין ישראל, נותבו בדרכים דיפלומטיות מקובלות. שום מניעה לא עמדה באותה תקופה בפני המערער, או בפני כל אדם אחר שביקש להעביר רכושו משם לכאן, מעשות כן.
רוצה לומר, אילו ביקש המערער מסיבותיו שלו לעכב חלק מרכושו באירן, ולהעבירו לאחר מכן, בבת אחת או טיפין טיפין, לישראל, יכול היה לעשות כן במשך מספר שנים שלאחר עלייתו ארצה, בלא כל מניעה.


עובדה פשוטה זו, שהמערער לא יכול היה להכחישה, דרשה הסבר משכנע מפיו, שיבהיר מדוע וכיצד המשיכו בכל זאת לזרום כספים אליו לאורך עשרות השנים שחלפו מאז עלייתו ארצה, בדרכים עלומות, כולל בתקופה שלאחר ניתוק כל הקשרים בין ישראל לאירן. השאלות עימן היה על המערער להתמודד בנסיבות הענין, היו, מדוע התעכבה העברת רכושו ארצה מלכתחילה, ומדוע הועבר לאחר מכן טיפין טיפין כאמור, על פני תקופה בת עשרות שנים.
דילמה זו חריפה היא במיוחד, לנוכח העובדה שעל אף היותו, לפי טענתו, איש עתיר נכסים באירן, לא התאמץ כלל להביא עימו בעת עלותו ארצה או בשנים שבאו מיד לאחר מכן, אלא סכום כסף מוגבל, שהספיק לו בקושי, לרכישת דירה סטנדרטית ברמת הנשיא וחנות בדים בשותפות עם בן משפחה; אלה ולא יותר. והרי לדבריו, מכר באירן, בטרם יצא ממנה, רכוש בשווי של 2.5 מיליון דולר. האם ויתר על סכום עתק זה?

הסבריו השונים של המערער לגבי שאלות אלה, והערפול שניסה לפזר בעדותו לצורך העמדת בסיס של סבירות כלשהי לנטען על ידו, הותירו בעיני תמיהות בלתי מבוטלות. ככל שהירבה בפרטים, התקשיתי אני להבין, האם בסופו של דבר אכן נמכר כל רכושו באותו סכום מרשים של 2.5 מיליון דולר, ורק התמורה היא שהועברה אליו טיפין, טיפין; או האם ממשיכה מכירת הרכוש להתבצע גם היום?



תחילה טען המערער בפני, כי אכן מכר את כל רכושו לשותפו המוסלמי, עימו היה בקשרי ידידות הדוקים ביותר, וזאת, כבר בשנת 1965 עובר להחלטתו לעלות ארצה. בהמשך טען, כי בפועל לא בוצעה המכירה לשותף באותה שנה, וכי רק לאחר שנתיים, בשנת 1967, הגיע ידידו לישראל וקיבל ממנו יפוי כח לצורך מכירת רכושו עבורו, הכל, כפי שיתואר בהמשך.


השאלה היא איפוא כפולה; שאם תאמר כי אכן מכר רכושו עובר לצאתו את אירן, היכן הוא הסכום של כ2.5- מיליון דולר שאמור היה להיות מחיר המכירה? ואם תאמר שלא ביצע את המכירה בפועל, אף לא לאחר חלוף שנים מאז עלייתו ארצה, האם ממשיכה המכירה להתבצע היום? האם סכומי הכסף הקטנים יחסית שמגיעים לחשבונו מדי פעם, מהווים תמורה של המשך המכירה? והאם בכלל אפשרי הדבר, שהסיפור נמתח על פני עשרות שנים תחת עיניהם העויינות של השלטונות האירניים?



סביב שאלות אלה ומתוך המאמץ להסבירן, בנה המערער את סיפור עדותו המורכב שעורר פליאה לא מעט גם הוא לעצמו. זו תמצית דבריו בבית המשפט (עמ' 22-20): לדבריו בכל השנים בהן שהה בארץ הולדתו עסק במסחר בבדים אותם שיווק ללקוחותיו בחנות הטקסטיל שהיתה בבעלותו שם. באותן שנים, התיידד לדבריו עם בחור מוסלמי, שעימו קשר יחסי ידידות קרובים ביותר לצד קשרים עסקיים אשר הלכו והתהדקו עם השנים. יחדיו רכשו נכסי דלא ניידי, ויחדיו מכרום בהצלחה רבה.
דא עקא, שהחלטתו לעזוב הכל, ולעלות לישראל עוד בשנת 1965, שמה קץ לשותפות זו, באלצה אותו, לדבריו, לחסל כל עסקיו על מנת להעבירם לארץ.
משהודיע על כך לשותפו-ידידו, הסכים זה לרכוש ממנו את כל נכסיו בסכום מוסכם, שעמד על לא פחות מ2.5- מיליון דולר. המכירה, כך הסביר, בוצעה תחילה "על תנאי" שאם לא ימצא להישאר בארץ, ישוב לאירן ורכושו יוחזר לו מידי חברו.


אודה שוב, כי ככל שהתאמצתי לא עלה בידי להבין טיבה ומשמעותה של טרנסקציה זו שתיאר המערער בפני. האם משמעה מכירה שתבוטל אם ישוב? ומשלא שב, האם הפכה רק אז למכירה סופית? ועל מה נתבססה, האמנם על הסכמה בעל פה בין השניים, ולא יותר? שהרי, שום הסכם ושום פיסת נייר שאמורה היתה לעבור בין שני השותפים, לא הוגשה לי בכל מהלך הדיון בתיק. ומה בדבר דיווח על העיסקה לרשויות? מה בדבר עדים שנכחו בקשירת ההסכם בין השניים? - המערער לא התיחס בדבריו לכל אלה. בבסיס עדותו הניח הטענה, לפיה, כל שנעשה בינו לבין חברו בוסס על אמון בלתי מעורער שהחזיק מעמד מעבר לשנים ולמרחק.


באת כחו המלומדת של המערער, בקשתני להאמין שכך אכן התרחשו הדברים. שהרי, כך טענתה, עסקינן בעולם אחר, רחוק ושונה במושגיו מן העולם המערבי, שנוהגיו אחרים, ואשר מסמוך ותיעוד אינם נהוגים בו כלל.
תמהתני אם אכן כך. המערער מכל מקום, דיבר גם דיבר על מסמכים, שאותם הבטיח להציג בפני המשיב ובפני לצורך אישוש דבריו, אך למרבה הצער לא עשה כן.
בדיון המיקדמי טען:

"כשהגעתי לארץ לא ידעתי עברית, השותף שלי ידע. אמרתי לו שיגיד לאדון יפה שיש לי בלי סוף כסף ואיני יכול לתת רשימה והוא אמר לרוה"ח שהוא חושב שאין לי שום דבר... מתי שסיפרתי בסוכנות שאני עולה לארץ הצהרתי על 50 אלף לירות אבל השארתי את הכסף אצל השותף שלי. יש לי הוכחות על כל מה שמכרתי".
לדבריו באותה ישיבה, יכול היה להציג בפני למיצער, אותו יפוי כח שמסר לשותפו בארץ בשנת 1967, על מנת שזה יחל במכירת רכושו באירן, אלא שהיום נבצר ממנו הדבר. שכן, אם יגיע היום לאירן, כך הסביר, "ישר מכניסים אותי לבית סוהר" (עמ' 3 לפרוט').
בעומדו על הדוכן הסביר עוד:
"בישיבה הראשונה אמרתי לבית המשפט או שאני הולך לבית סוהר או הולך להביא את המסמכים, אבל פתאום נתפסו 13 יהודים אז פחדתי לנסוע (עמ' 22 לפרוט').
משמע, אליבא דמערער עצמו, לא בהעדר מסמכים כעקרון, עניננו, ולא בנוהג שחרג מנהלים מערביים, אלא, במסמכים שליוו לכאורה את עשיותיו בחו"ל, אך שאינם מצוים היום בידיו בשל סיבות כאלה ואחרות.


בין אם כך ובין אחרת, לדברי המערער, מצב הדברים היה כזה, שעם צאתו את אירן, השאיר את רכושו, כולו, בידי ידידו העלום שאף את שמו סרב למסור למשיב או לבית המשפט. לארץ הגיע כאמור בשנת 1965 כשעימו סכום של 50,000 ש"ח בלבד, אותו השקיע ברכישת דירה ובשותפות.


בכך עדיין לא תם הסיפור. בהמשך דבריו התייחס כאמור אל ביקורו של הידיד בארץ בשנת 1967, לאחר מלחמת ששת הימים. בביקורו זה, כאשר נוכח הידיד לדעת כי המערער שוב אינו מתכוון לחזור לאירן בשום שלב, בקשו למסור לידיו יפוי כח שבאמצעותו ימכור עבורו את רכושו באירן, תוך שיגור כספי התמורה אליו ארצה.
שוב, נראו הדברים בעיני תמוהים ומעוררי שאלות. שאם כבר מכר את רכושו לידיד זה, עוד בשנת 1965 כפי שסיפר תחילה, מדוע נזקק הלה ליפוי כח כעבור שנתיים על מנת לבצע המכירה?

האם משמעות הדבר היא, בכל מקרה, שהידיד פשוט שימש לו כמתווך למכירת רכושו, מתוך טוב לב ומתוך מסירות אין קץ לענייניו? - נראה כי הפערים הלוגיים הנגזרים מסיפור זה רבים הם מדי מכדי שניתן יהיה לאמץ הסיפור על פניו.


מכל מקום, לדברי המערער, אכן פנה ביחד עם ידידו לשגרירות אירן בישראל, ושם חתם לחברו על יפוי הכח שנדרש לו, לצורך מכירת הנכסים. בידיו, כך טען, לא נשאר יפוי הכח או עותק הימנו, כך שדבר לא הוצג בפני גם לצורך אישוש נקודה זו לבדה.


מששב ידידו לאירן כשבידו יפוי הכח, כך המערער, אמור היה להתחיל במימוש רכושו. דא עקא, שתאונת דרכים קשה שעבר, ניטרלה את הידיד למשך השנה וחצי הבאות, כך ששוב לא נעשה דבר בענין מכירת הרכוש עד סוף שנות השישים לפחות. מכאן ואילך, החלו לדבריו להתרחש אותם ארועים הרי עולם, שטרפו את כל הקלפים וכל התוכניות שרקמו השניים בקשר לרכוש. שלטונו של השאח נפל, חומייני עלה לשלטון, היחסים בין אירן לישראל נותקו, ורכושו של המערער בן המיליונים, איבד ערכו והפך להיות סכום מיזערי של כמה עשרות אלפי דולרים; לא יותר.
עם כל אלה, המשיך ידידו, לדבריו, לשמור לו אמונים. לאורך כל השנים הקשות שבאו לאחר מכן, המשיך זה לממש רכושו ולשלוח לו מדי תקופה, בדרכים עלומות, סכומים של עשרות אלפי דולרים לחשבונו בארץ, וזאת, עם כל מכירה של נכס מנכסיו. כך לדבריו, במשך למעלה משלושים שנה בהן המשיך הכסף לזרום אליו מן הידיד האירני, אף שהקשר ביניהם נותק לחלוטין.


אין ספק שסיפורו זה של המערער, כפי שהובא בתמציתו עד כאן, ואשר בו ביקש להסביר את הגידול בהונו בין השנים שבערעור, הוא סיפור קשה לעיכול, אם בשל עובדותיו החריגות מאד, ואם בשל היותו מסופר מפי המערער לבדו, מבלי אישוש בראיות אוביקטיביות כלל. על אף זאת, מסתבר, קיבל המשיב בשנים הקודמות את הסבריו של המערער, לגבי כל גידול הון שגילה בהצהרותיו הראשונות. דבריו, לפיהם המדובר היה בכספים שזרמו אליו מחו"ל, לא הועמדו במבחן על ידי המשיב, עד לשנת 1997, כאשר קיבל את דוחותיו האחרונים של המערער, וכאשר החל לתהות על מהות הדברים.


אודה, אף אני, מששבתי ועיינתי בכל סיפור המעשה מתחילתו ועד סופו, ניסיתי להתיחס אליו תחילה, במידה של כובד ראש, וכך, על אף מוזרותן של העובדות ועל אף השאלות הלוגיות הרבות שהעלו אלה בלבי. סברתי, כמו שסברתי בפרשת אהרון מירון (עמ"ה 49/94 אהרון מירון נ' פ"ש רחובות, מיסים י5/ ה174-) כי במקרים חריגים, כאשר מדובר ברכוש המועבר מארץ אויב, ניתן להעלים עין מן העובדה שאין מסמכים בידי הנישום. לא יכולתי עם זאת להמשיך באותה התיחסות רצינית אל גירסת המערער, אשר בשונה מן המערער ורעייתו בענין מירון, לא עורר אמון בלבי, אם בשל הפירכות והסתירות בעדותו ואם בשל העובדה שבמשך כל שלושים השנה שחלפו מאז עלייתו ארצה שמר את הסיפור בליבו, מבלי שטרח לרמוז עליו בפני המשיב, ולו ברמיזה קלה; ואפרט.


בשנת 68', מסר המערער תצהיר למשיב ( מש4/ ומש5/) בו נתן פירוט מלא של הרכוש שהיה בבעלותו עם הגיעו ארצה. ברכוש זה לא נכללו נכסי נדל"ן, וגם לא חוב שחב לו שותפו, או כל אדם אחר, בארץ או בחו"ל. לשאלות המשיב הסביר המערער כי אכן השמיט פרטים מן התצהיר, ואולם זאת, מתוך שלא הבין את השפה ולא השכיל להתבטא בה.
הסבר זה יכול היה לעמוד, לדעתי, אילולא הצביע ב"כ המשיב בפני, על הפירוט המלא שכן מסר לגבי נכסיו האחרים. ומה נפקא מינה לי בין הסכום על סך 50,000 ש"ח שהזכיר בתצהיר, ובין אותו חוב בן מיליונים שנותר לו כטענתו באירן, כפי שהיקשה מר ליס בצדק?



זאת ועוד, בסעיפים 3 ו5- לאותו תצהיר, הסביר המערער כי העביר בעצמו ובעזרת ידידים, רכוש של 60,000 ש"ח ארצה. האם לא היה מצופה ממנו שבאותה נשימה יזכיר את שאר רכושו הרב שנותר באירן?



בולטת גם הסתירה העולה מתוך השוואת הצהרות ההון הרבות שהגיש המערער למשיב, במהלך השנים 67' - 96', בהן נדרש לחזור ולפרט את רכושו והונו (ר', הצהרת הון משנת 67', מש2/; הצהרת הון לשנת 85', מש3/; הצהרת הון לשנת 89', מע4/ ; לשנת 93', מע6/). באלה, כך מסתבר, לא הזכיר המערער כל חוב שהגיע לו מאי מי באירן, גם לא מגרשים ורכוש, שהוזכרו רק בהצהרת ההון לשנת 71' (מש1/) ולשנת 79' (מע1/) בהן ראה לציין מגרשים ורכוש שטרם מומשו.


הסברה של ב"כ המערער המלומדת, עו"ד מליסדורף, שהתבססה על עדות רוה,ח עמוסי (עמ' 13 לפרוט') כי בהצהרות ההון לשנים 89' ו93-' לא ציין המערער נכסים באירן, משום שלא היתה משבצת בטופס להכללת רכוש שנמצא בחו"ל, ובשל העדר נתונים מספריים, אין בה כדי לסייע למערער בענין זה. שהרי, בלא דרישה או משבצת, מצא הוא לרשום בהצהרת הונו לשנת 71', מיוזמתו, קיומם של רכוש ומגרשים בחו"ל שטרם מומשו.


למותר להדגיש כי התמיהה במין זה מתחזקת בעובדה הפשוטה שכבר הזכרתי לעיל, לפיה, שום הצהרה ושום מעשה מתוך כל סיפור העיסקה, לא גובה בתיעוד או במיסמוך כלשהם שיכלו להאיר את התמונה.


בנקודה זו, קשה לי לקבל אותה טענה של ב"כ המערער, לפיה יש לשפוט את המערער שלא באמות מידה של החברה המערבית, אשר נושא התיעוד והמיסמוך של עיסקאות מקובעים אצלה, אלא על פי אמות מידה של חברה שונה, הבונה הכל על אמון בלבד. והרי, לא זו בלבד שהמערער עצמו דיבר על מסמכים, אלא שקשה גם לקבל כי עולם העסקים באירן לא ידע מיסמוך ותיעוד מה הם. נראה לי, כי אילו היה טורח המערער להמציא לי לפחות עותק מיפוי הכח שנחתם אליבא דידו בשגרירות האירנית בישראל בעת ביקורו של השותף בארץ, היה מקום לשקול דבריו ביתר חיוב. אלא שגם בנקודה פשוטה זו עמד בידים ריקות, והדברים אומרים דרשני. ומדוע לא ישמור איש עסקים כמוהו על מסמך מהותי כמו יפוי כח למכירת נכסים? כלום לא הבין כי יידרש להסברים על זרימת הכספים בעיסקו, ועל המסמכים הרלוונטיים? טענת אמון בלתי מסוייג בין שני אנשים שעשו עיסקאות במיליוני דולרים, קשה לדעתי לקבלה היום, לא רק בעיניים מערביות, אלא בעיניים של כל איש עסקים בעולם העשייה והמסחר, יהיה מקום מגוריו אשר יהיה.


על רקע חסר ראייתי זה, אין תימה שהמשיב סרב להמשיך ולהתיחס אל גידול הונו החוזר של המערער, כאל פונקציה של המשך זרימת הכספים מאירן, באמצעות חבר עלום שם, ששום חוט לא קישרו אל המציאות?



יובהר, במסגרת מאמציה לשכנעני בסבירות טיעונו של המערער, טרחה ב"כ המערער והמציאה לי על פי הצעתי, ולאחר שכבר החל הדיון בתיק, הצהרות של שלושה אנשים שהעידו בשגרירויות ישראל בחו"ל, על קיומו של אותו ידיד מוסלמי, עליו דיבר המערער, ועל רכישת נכסיו של המערער על ידו (ר' מע9/, מע10/ ומע11/).
רק אחד מתוכם זומן להעיד בפני (עמ' 18 לפרוט') אלא שגם עד זה לא ידע לספר אלא זאת, שהמערער מכר רכושו בטרם עלה ארצה, ל"אותו גוי". והרי, לא זו טענת המערער בפני. לפי גירסתו היום, השאיר רכושו בידי חברו, וזה החל למוכרו עבורו, רק כעבור מספר שנים.
אשר לשני המצהירים האחרים, לא ראיתי לקבל טרוניותיה הקשות מאד של ב"כ המערער כנגד המשיב שלא טרח לחוקרם בחו"ל. שהרי, איני יודעת, ואיש לא טרח להסביר לי, מדוע לא זומנו ארצה על ידי המערער, שעדיו הם, ואשר עליו הנטל להוכיח גירסתו, אם באמצעותם ואם בכל דרך חוקית אחרת.


אינני מקבלת בנקודה זו, טענת ב"כ המערער בדבר היפוך הנטלים בענין דנא; והדברים ברורים. עניננו כאן בצוים שבוססו על הפרשי הון, שאינם שונים מכל צו המבוסס על עילה זו, וכבר הובהר כי משאין חולק כי בגידול הון עסקינן, שומה על מי שמודה בו, להסביר את מקורותיו (ר' ע"א 23/88 יעקב לוי נ' פ"ש חיפה מיסים ה2/ עמ' ה47-).
ומי כמו המערער, חייב שיידע מהו מקור הכספים שנצברו בחשבונו, מנין נשאבו וכיצד הגיעו אליו?

נראה לי, שאותו רציו שהציבה הפסיקה בבסיס קביעתה בדבר מקומו של נטל ההוכחה המונח בערעור המבוסס על השוואת הון, על כתפי המערער, הוא הרציו המצוי גם בתיק הזה שבפני.


סוף דבר, הפכתי והפכתי בטיעוני המערער, ולצערי לא מצאתי בהם כל מאומה. לא מצאתי בהם הסבר, שיהיה בו כדי להבהיר באופן מתקבל על הדעת, כי הגידול בהון אכן נבע מהכספים שהגיעו אליו ממקור שאינו טעון מס, כפי שטען; שהרי, גם אילו דובר בכספים שנבעו ממכירת רכושו על ידי הידיד האירני בשנים הרלוונטיות לערעור, בהכרח היו אלה כספים טעוני דיווח וטעוני מס על פי דין.


לא נותר לי איפוא, אלא לדון בטענתו האחרונה של המערער בענין ייחוס כל הפרש ההון על ידי המשיב, לשנת הערעור האחרונה בלבד. גם בנקודה זו לא אוכל ללכת בנתיב בו בקשה באת כוחו המלומדת של המערער, להוביל טעוניה.
את עמדתי בנושא זה של ייחוס גידול ההון לשנים הפתוחות בלבד, הבהרתי בענין ג'מאל אבו רמאדן נ' פ"ש ת"א 3, מסים יד1/ ה152- בה התייחסתי לפסיקה קודמת בנושא זה, וכך קבעתי שם:

"טענה זו שהגיונה עימה, כבר נדונה לא פעם בפסיקה ונדחתה. שכן, כך נקבע, כאשר המדובר הוא בתקופת השוואה המתייחסת גם לשנים סגורות, וכבר אין כל אפשרות להגדיל את שומותיהן, אין מנוס מיחוס הפרש ההון לשנים הפתוחות בלבד. שכן, פרישת הפרש ההון על כל השנים בנסיבות כאמור, עלולה להותיר חלק מהותי מתוספת ההון שנתגלתה, כשהיא בלתי ממוסה, ונראה שלא לכך כיוון המחוקק (ר' עמ"ה 164/95 סרי יחיאל נ' פקיד שומה גוש דן, מיסים יא2/ עמ' ה234-)".
בעניין זה הבהיר השופט ביין בעמ"ה 58/92 איברהים נ' פ"ש חיפה, פד"א כא 563, 568:



"אין המערער יכול "לאחוז החבל בשני קצותיו"; מצד אחד לטעון, כי יש לייחס את גידול ההון לכל השנים שבין שתי הצהרות ההון, ומן הצד השני לטעון, כי בפועל אין עליו לשלם מס על ההכנסות הנוספות..."



כך סבר גם השופט טל בעמ"ה 39/88 אגאי עזרא נ' פ"ש ירושלים, מיסים ג6/ ה181- ה185- שם הבהיר:

"כאשר הברירה היא, בין מתן פטור בלתי מוצדק על חלק מן ההכנסה ובין ייחוסה לשנים האחרונות, אני מעדיף את האחרונה".


הדברים לדעתי נכונים הם גם לעניננו זה. הצעתה של ב"כ המשיב לבסס דרך זו של ייחוס ההון לשנים הפתוחות בלבד, על תוצאות הליך פלילי שייפתח כנגד המערער, נראית לי מרחיקת לכת, ובלתי מעשית בהקשר הדברים הנדון כאן.


בנסיבות הענין לא נותר לי אלא לדחות הערעור.


המערער ישלם הוצאות המשפט בסך 6,000 ש"ח אליהם יוספו הוצאות ישיבות בית המשפט שבוטלו בגינו, בסך 500 ש"ח. הסכום כולו ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מתום שבוע מהיום ועד לתשלום בפועל.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. הפרשי הון

  2. גידול לכאורי בהון

  3. הצהרות הון הפרשים

  4. הצהרת הון - מרצדס

  5. השוואת הון - דוגמא

  6. הצהרת הון לא סבירה

  7. השתתפות החברים בהון

  8. תקנות הון עצמי

  9. הצהרת הון ראשונה

  10. אישור חלוקת הון

  11. הצהרת הון - ייעוץ משפטי

  12. השוואת הצהרות הון

  13. השוואה בין שתי הצהרות הון

  14. צו לעידוד השקעות הון

  15. הצהרת הון גבוהה בגלל הלוואה

  16. הפרש בין הצהרות הון בגלל מלאי

  17. חוק לעידוד השקעות הון בחקלאות

  18. ניכוי הוצאות ריבית על הון זר

  19. קיזוז הפסדי הון מול רווחי הון ?

  20. בעל דוכן בשוק הכרמל - הצהרת הון

  21. צו לעידוד השקעות הון בחקלאות

  22. חוק לעידוד השקעות חברות עתירות הון

  23. קבלת כסף מההורים - הצהרת הון

  24. סעיף 45 לחוק עידוד השקעות הון

  25. הפסד הון ממחיקת חוב - תיאום הון

  26. זכות לקזז הפסדי הון כנגד רווחי הון ?

  27. גידול הון בלתי מוסבר - שתי הצהרות הון

  28. רווח הון אינפלציוני במכירת מניות

  29. הצהרת הון - אי הצהרה על גידול תכולת בית

  30. צו הפיטורין בענין הוצאות הון מניות

  31. צו עידוד השקעות הון מפעל להשכרת ציוד

  32. תקנות מס הכנסה חישוב רווח הון בעסקה עתידית

  33. תקנות השקעות משותפות בנאמנות הון עצמי וביטוח

  34. מסלול מענקים - סעיף 47 לחוק עידוד השקעות הון

  35. צו עידוד השקעות הון מענק על מכונות וציוד מתוצרת הארץ

  36. סעיף 152(ב) לפקודת מס הכנסה - הפרשי הון בלתי מוסברים בין שתי הצהרות הון

  37. תקנות הפיקוח על עסקי ביטוח דרכי השקעת ההון והקרנות של מבטח וניהול התחייבויותיו

  38. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון