הברחה של מוצרים לישראל ללא תשלום מיסים

פסק דין זהו ערעור על שומת מס הכנסה לשנת 1988. המערער הורשע יחד עם אחרים בביהמ"ש המחוזי בתל-אביב בעבירות שונות הכרוכות ב- 68 פרשיות הברחה של מכשירי וידיאו לישראל, ללא תשלום מיסים כחוק (ראה ת"פ 974/89 מיום 4.9.90). ערעורו של המערער לביהמ"ש העליון נדחה (ראה ע"פ 4729/90 מיום 22.7.91). בה"פ 137/93 של ביהמ"ש המחוזי נצרת ביקש המערער להצהיר, כי על אף הרשעתו בפלילים אין לראותו כבעלים של הטובין המוברחים, נשוא התיק הפלילי הנ"ל. כב' השופט הס ז"ל, קבע שמהתיק הפלילי עולה שלמערער היתה מעורבות חזקה ואינטימית בפעילותה של הרשת בתור אחד האנשים המרכזיים בה. להלן הוא קבע שלאור ההגדרה הרחבה של "בעל" בסעיף 1 לפקודת המכס הכולל את היבואן, המערער הוא הבעלים ולכן גם לא קיבל את טענת המערער שהוא היה "מתווך", או "קבלן עצמאי" שזכה בעמלה בלבד. המשיב בעניננו, בהסתמכו על ההרשעה בפלילים, קבע את השומה בהנחה שחלקו של המערער בהברחות היה 25%. בהתחשב באמור הוא קבע את השומה לשנת 1988 כדלקמן: 15,000 מכשירים X 300$ רווח למכשיר = 4,500,000$ 4,500,000$ X 2 ש"ח (שער הדולר בשנת המס 88) = 9,000,000 ש"ח חלקו של המערער 25% = 2,250,000 ש"ח. המערער חולק על השומה תוך הסתמכות על הטענה, כי הוא לא היה בעל הטובין אלא קיבל עמלה בלבד בשיעור 1,000 ש"ח עבור כל מטען. הוא חולק גם על ההערכה של 300$ לכל מכשיר. במהלך הדיון הגיעו הצדדים להסכמה לה ניתן ביום 29.6.00 תוקף של פס"ד, לפיה תועמד השומה על סכום של 68,000 ש"ח. המשיב הסכים לקביעה זו תוך קבלת התיזה של המערער, כי הוא זכה בעמלה בלבד. לאחר מתן פסה"ד, ביקש המערער הבהרה לפסק הדין באופן שיקבע שהוא אינו בעל הטובין. הוא ביקש הבהרה ע"מ להשתמש בה כדי למנוע חיובו במכס. ב"כ המשיב, הסכימה לתיקון זה, מתוך חוסר מודעות להשלכות שיש לקביעה כזו לענין חיובו של המערער במכס. היא גם לא היתה מודעת לקיומו של פסה"ד של כב' השופט הס ז"ל, אך בהמשך כשהתברר שהמערער עושה שימוש בפסה"ד המוסכם בערעור הנוכחי לצורך חיובו במכס, ביקשה הפרקליטה מטעם המשיב לקבוע, כי הסכמתה ניתנה לצורך ערעור מס הכנסה בלבד. בקשה זו לא נידונה, שכן בהמשך הדברים בוטל בה"פ 450/00 פסה"ד שניתן בהסכמה בשים לב לכך שהמערער הפר אותו הפרה יסודית. עתה חזרה השומה המקורית על כנה ועלי לקבוע אם לאשר אותה, אם לאו. כאן המקום לציין, כי בטרם ניתן פסה"ד המוסכם, הופיע בפני מטעם המערער ביום 29.6.00 העד רפאל רבין, אחד השותפים בפרשת הברחת מכשירי הוידיאו שהורשע אף הוא. עד זה אמר שבעל הטובין היה אחד שמעון ולא המערער. השאלה המרכזית העומדת עתה בפני היא, האם ניתן לראות בקביעותיו של כב' השופט הס ז"ל, ממצא מחייב להיותו של המערער בעל הטובין. נראה לי, שהתשובה לכך היא בשלילה. הממצא של כב' השופט הס ז"ל, הסתמך על ההגדרה הרחבה של המושג "בעל" בסעיף 1 לפקודת המכס הכולל כאמור גם את היבואן. זו גם הסיבה שקבע, כי "אין מקום לטענת המבקש (המערער) - - כי כל מעורבותו היתה במסגרת העבודה שביצע עבור אחר או אחרים "כנותן שירות" ו"כקבלן עצמאי" אשר בגינה היה זכאי כלפיהם לקבלת "עמלה" גרידא. עפ"י סעיף 1 לפקודת המכס, די היה בהרשעות שהורשע בהן המבקש - - כדי שפקידי המכס ומע"מ יראו בו הבעלים של הטובין שהוברחו. לפיכך, אני קובע שהמבקש נופל במסגרת הגדרת "בעל" לפי פקודת המכס". מהקשר הדברים נראה, שהדגש בפסיקתו של השופט הס ז"ל, היה על ההגדרה הרחבה של "בעל" בפקודת המכס וזו הסיבה שחשב שנושא העמלות לא רלבנטי, אך אין כאן קביעה פוזיטיבית שהמערער לא קיבל עמלות. לענין מס הכנסה המצב שונה. כדי שניתן יהיה לשום את המערער בהנחה שהוא זכה ברבע ממחיר מכשירי הוידיאו המוברחים, אין די בכך שהיה שותף ביבוא או בהברחה, אלא יש להוכיח שהוא היה בעל הקנין במכשירים. העד רבין שהעיד מטעם המערער - אישר שהמערער לא היה בעל הטובין במובן הקניני והפרקליטה שהופיעה מטעם המשיב אישרה, כי קיימת אפשרות שהמערער "קיבל שכר כמתווך" (ע' 13 ישיבה 28.6.00). נוכח מצב דברים זה ובלי שהאמור ישפיע כהוא זה על חיובו של המערער כלפי שלטונות המכס (בשים לב לפסה"ד של כב' השופט הס ז"ל), אני קובע שלענין מס הכנסה בלבד, ניתן לראות את המערער כמי שקיבל "דמי תיווך" או "עמלה" בלבד. השאלה היא כיצד לחשב את דמי התיווך או העמלה הזו? המערער טוען, כי קיבל 2,000 ש"ח לכל משלוח ובסכום זה היה מתחלק עם נאשם אחר בשם אורי פרנק, כאשר כ"א היה מקבל מחצית. בהודעותיו במשטרה שצוטטו בהכרעת הדין הוא מדבר פעם על 700$ שקיבל בגין כל משלוח (ע' 23 להכרעת הדין), בהודעה אחרת הוא מדבר על 500$ לכל משלוח (ע' 25). בעדותו בביהמ"ש המצוטטת בע' 30 לפסה"ד הוא מספר על הובלה בגינה קיבל 1,400 ש"ח בע' 32 לפסה"ד מצוטטים דבריו בע' 511 לפרוטוקול שם מדובר על 700 ש"ח לכל משלוח. בקיצור, אין עיקביות בגירסאותיו של המערער לגבי דמי העמלה שקיבל. בנסיבות אלה, אני מעדיף להסתמך על עדותו של רפאל רבין שהעיד מטעם המערער ומסר שהוא עצמו קיבל עבור כל משלוח 2,500$. עד זה קיבל עונש שהוא פחות מזה של המערער, ללמדך, שחלקו בפרשה היה צנוע יותר (על שגיא הוטל עונש של שש שנות מאסר וכן שלוש שנות מאסר ע"ת וקנס בסך שני מליון ש"ח), בעוד שעל רבין הוטלו כ- 29 חודשי מאסר (ע' 1 ישיבה 28.6.00). והנה, עד זה מספר שהיה מקבל 2,500$ על כל משלוח (ע' 7 וכן ע' 9). לנהג שילמו כ- 750 ש"ח (ע' 13). בשים לב לכל האמור, אני סבור שבשים לב לחלקו הבכיר של המערער, שאין זה סביר שהוא קיבל סכום של 1,000 ש"ח בלבד כשהנהג קיבל 750 ש"ח ועוד "שירותים" של נערת ליווי בבית מלון (עדות רבין ע' 13), נראה יותר שהמערער קיבל לפחות כמו רבין, דהיינו 2,500$ לכל משלוח. אני מקבל את דברי המערער שהוא נאלץ להתחלק בסכום זה שווה בשווה עם פרנק באופן שהמערער קיבל 1,250$ בגין כל משלוח. התוצאה מן האמור שבגין 68 משלוחים קיבל המערער סכום של 85,000$ שהם לפי שער הדולר בשנת 88 (2 ש"ח לדולר), סכום של 170,000 ש"ח ובסכום זה אני קובע את השומה ככל שהיא נוגעת להברחות מכשירי הוידיאו. יתר חלקי השומה יעמדו בעינם כפי שנקבעו. נוכח תוצאות הדיון ישא כל צד בהוצאותיו. כדי להסיר ספקות ולמנוע התדינויות נוספות, יאמר, כי קביעותי בפס"ד זה אין להן כל השלכה לענין חיוביו האחרים של המערער לפי חוקי מס שונים והן מחיבות לענין מס הכנסה בלבד. מיסיםמוצר