פסק דין 1. ביום 7.11.00 בשעות הערב המאוחרות, החנה התובע 1 (להלן: "התובע") מכונית הרשומה על שמו (להלן: "המכונית") בסמוך לפיצוחיה שברח' אבן גבירול בתל אביב. התובע יצא מהמכונית לקנות בקבוק שתיה, אולם משיצא מהפיצוחיה, גילה כי המכונית נגנבה. המכונית היתה מבוטחת בנתבעת, אולם זו סרבה לשלם את תגמולי הביטוח ובגין כך הגיש התובע את תביעתו כנגד הנתבעת וכשלאחר מכן תוקן כתב התביעה, תוך צירוף התובעת 2 (להלן: "החברה") כתובעת נוספת. 2. הפוליסה הוצאה כאמור על שם התובע וכפי שצויין לעיל, המכונית רשומה על שמו של התובע. יחד עם זאת, לאור חשבונית מס שהוצאה ע"י יבואנית המכונית בעת רכישתה על שם החברה, טוענת הנתבעת, כי אין היא חבה בפיצוי התובע הואיל והבעלות האמיתית של המכונית הינה של החברה וכשהחברה עצמה אינה מבוטחת. דין טענה זו להדחות. הגם שאכן רישום בעלות במשרד הרישוי הינו דלקרטיבי, אין בכך לקבוע, כי אין להתייחס כלל לרישום זה. לכאורה, התובע הינו בין בעליה של החברה, וכשהוסבר, כי אכן התובע והחברה נטלו הלוואה לרכישת המכונית וכי התובע הוא זה שלמעשה רכש את המכונית, הן לצרכיו הפרטיים, והן לצרכי עבודתו תוך שרואה החשבון של החברה מסביר את שאלות המיסוי השונות. מכל מקום, מעת שהתובעים החליטו כי המכונית תהייה בבעלות התובע, אין מקום כי ביהמ"ש "ירים את המסך", לאור הנטען ע"י הנתבעת, ויקבע כי הבעלות הינה של החברה. אין בחומר שבפני על מנת לקבוע כי כך הדברים, חרף החשבונית ובמיוחד, לאחר שהוסברה מערכת ההלוואות, כולל הלוואות בעלים שבין התובע לחברה. יתר על כן, גם אם לא היינו קובעים כן, הרי לאור סעיף 55 (ב) לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א - 1981 (להלן: "חוק חוזה ביטוח") לא היה בכך להעלות או להוריד, לרבות לאור הזיקה שבין התובע ובין החברה. למעלה מהנצרך נציין, כי מוטב היה לה לטענה זו שלא תטען, ובמיוחד לאחר תיקון כתב התביעה. הנתבעת ביטחה את המכונית, קיבלה את התשלומים בגין הביטוח ולא נטען, וכמובן לא הוכח, כאילו היה שוני בביטוח אם הבעלות במכונית היתה על שם החברה ולא על שם התובע. יתר על כן, אם הביטוח היה נערך על ידי החברה, חזקה על הנתבעת כי היתה טוענת, לאחר מקרה הביטוח, כי המכונית רשומה על שם התובע ועל כן אין היא חבה בפיצוי. 3. אין מחלוקת, כי אכן המכונית נגנבה. המחלוקת העובדתית הינה בדבר נסיבות גניבתה. בהתייחס למחלוקת זו ניתן לקבוע את החלופות העובדתיות הבאות, בכל הקשור לנסיבות הגניבה וכדלקמן: א. התובע הותיר את מפתחות המכונית במכונית וכשלא הפעיל את אמצעי המיגון. ב. התובע נטל עימו את המפתחות בעת יציאתו מהמכונית, אולם לא הפעיל את אמצעי המיגון. ג. התובע נטל עימו את מפתחות המכונית תוך שהוא מפעיל את אמצעי המיגון. ד. בשני המקרים האחרונים, גניבת המכונית התאפשרה בעקבות גניבת המפתחות והשלט שהונחו על דלפק בפיצוחיה. 4. א. התובע בהודעתו בפני חוקר מטעם הנתבעת וזאת מיום 14.11.00 מציין, עד כמה שניתן לפענח את כתב היד שבהודעה, כי נעל את המכונית בעזרת השלט, וכשהניח את צרור המפתחות של המכונית על הדלפק, הוציא בקבוק שתיה מהמקרר, שילם למוכר שעמד בירכתי החנות וכשהסתובב במטרה לצאת לכיוון הרחוב, ראה שהמכונית נעלמה. אזי, יצא לרחוב לחפש את המכונית ומשלא מצאה, חזר לפיצוחיה וחיפש את המפתחות. ב. גם בכתב התביעה המתוקן בסעיף 2.12 צויין, כי רק לאחר שיצא לחפש את המכונית ולא מצאה "חזר לחנות, סיפר למוכר כי רכבו נגנב, חיפש את המפתחות שהניח על הגלידריה ולא מצאם". ג. כך גם בתצהירו כעדות ראשית (ת/3) בסעיף 9 ה'. כך גם בעדותו מיום 26.6.01 בראשית דבריו. יחד עם זאת, בהמשך הוא מציין ומוסיף "החלפתי מבט לראות אם המפתחות נמצאים, ראיתי שלא, יצאתי החוצה ראיתי שהרכב לא נמצא, חזרתי לחנות עשיתי חיפוש נוסף". ד. גם בחקירתו הנגדית בישיבה מיום 22.10.01 בעמ' 12, משהתבקש התובע לתאר אשר ארע הוא מציין כי "...נכנסתי לחנות לשלם העברתי איזה מילה עם המוכר ומישהו שהיה שם, יצאתי וראיתי שהרכב נעלם, הסתכלתי בשניה לראות אם המפתחות על גלידריה, יצאתי החוצה, זה לקח אותי חצי דקה, נכנסתי לחנות עשיתי עוד חיפוש למפתחות, דיברתי עם המוכר כמה מילים והתקשרתי לחברה שלי...". ה. בהודעתו למשטרה כל שמוסר התובע "אתמול בשעה 22:00 רכב היה באבן גבירול בחלק צפוני, חזרתי עוד כמה דקות וראיתי שרכב נגנב". אין כל פירוט מעבר לאמור, בהודעה למשטרה. 5. א. אותו מוכר בחנות, עופר זדה, בתצהירו כעדות ראשית (ת/1), מציין בין השאר, כדלקמן: 1) "ראיתי שהחנה (הכוונה לתובע - י.ש.) את הרכב בסמוך לחנות" (סעיף 7). 2) לאחר התשלום עבור המשקה התובע "...יצא החוצה". 3) לאחר זמן קצר חזר התובע לחנות ואמר שהרכב נגנב, וכשאז מחפש התובע את המפתחות "שהשאיר לדבריו על דלפק...". כן הוא מציין כי לא ראה את המפתחות, הואיל ולא ניתן לראות את הדלפק מאיזור הקופה. 4) כי הוא סיפר לתובע כי אין זה המקרה הראשון "שגנבים סוחבים מפתחות וגונבים באמצעותם רכבים" (סעיף 14). ב. התצהיר האמור נחתם ביום 27.12.00. ג. ככל הנראה טרם מועד זה, התקיימה שיחת טלפון בין המוכר לבין חוקר מטעם הנתבעת, וכשמהתמליל ניתן לציין כדלקמן: 1) השיחה התקיימה כ-3 שבועות לאחר הגניבה. 2) אם בראשית השיחה החליף המוכר בין המקרה דנן למקרה אחר, שם אכן נגנבו לכאורה המפתחות, הרי בהמשך השיחה התייחס המוכר ספציפית למקרה דנן. 3) וביחס למקרה דנן, משנשאל המוכר מה הוא זוכר הוא עונה "הוא בא נכנס אלי לחנות, קנה משהו, חזר ואמר גנבו לו את האוטו, משהו כזה". לשאלה "אהה. והמפתחות?" עונה המוכר "אין לי מושג. זה כבר אני לא יודע. הוא בא, זה נראה, הוא בא חיוור לחנות, הוא בא אמר גנבו לי את האוטו, אפשר להתקשר ממך. אמרתי כן בקשה. התקשר והלך. זהו, משהו כזה". ושוב לשאלה ישירה אם התובע אמר משהו לגבי המפתחות, אם הם היו בתוך המכונית או שגנבו את המפתחות הוא עונה "לא. לא. לא דיבר על זה". ושוב לשאלה "לא דיבר על זה?" הוא עונה "לא. אני יודע שהוא בא קנה ממני שתיה". 4) בהמשך הוא חוזר ומתאר את אותן דקות וכשהתובע מציין בפניו, כי הוא חושב כי גנבו את המכונית, וכשהוא מציין כי אינו חושב שהתובע ביקש לעזור לו לחפש את המפתחות. לכאורה, עולה כי הוא אף לא ראה את התובע עורך חיפושים אחר המפתחות. 5) השיחה נמשכה, תוך שהמוכר מיוזמתו מציין כי המקרה דנן "זה לא כמו המקרה של הזקנה" שם גנבו את המפתחות ככל הנראה מהחנות או כלשון המוכר "מתחת ליד". יתר על כן, המוכר אף מתפלא הכיצד החוקר יודע זאת. אם יטען הטוען, כאילו המוכר ביקש שלא להיות מוטרד ע"י החוקר, הרי עולה, כי דווקא המוכר מבקש לדעת הקשור לביטוח, אם מפתחות נגנבים אכן מהחנות וכשהוא מציין חלופות שונות וכשהוא מתאר את אשר ארע באותו מקרה אחר. 6) בנוסף, מציין המוכר מפורשות כי לא ראה כאילו התובע החנה את המכונית מול החנות. ד. מחקירתו הנגדית של המוכר , מהראוי לציין כדלקמן: 1) העד מציין כי גם אם עתה אינו זוכר, הרי בעת חתימת התצהיר זכר את הדברים. 2) בעמ' 7 הוא מעיד, כי התובע יצא החוצה לאחר התשלום "חזר אחרי מספר דקות, ראיתי שהוא מחפש משהו, שאלתי מה הוא שאל איפה המפתחות. הוא חיפש על המקררים בחנות, ליד הקופה, זה הכל". 3) הוא מודה כי לא ראה את המכונית בשום שלב. 4) בהתייחס לשיחתו עם החוקר הוא מציין "שחוקר מתקשר אלי זה לא כל כך מעניין אותי, אין לי פה צד ולא עניין. אין לי תשובה. אני יכול לאמר לך שאין לי ראש לדברים האלה, כי מתקשרים אלי הרבה, דיבר איתי שעה בטלפון, אבל פה באתי להעיד, להגיד את האמת, כי איכפת לי מהבן אדם". יחד עם זאת, אין לו הסבר ואין לו תשובה לסתירה בין דבריו לחוקר לעדותו. 6. ממכלול העדויות, מסקנתי, כי התובע השאיר את המפתחות במכונית, ולא כטענתו, כאילו הניחם בדלפק וזאת מהנימוקים כדלקמן: א. אתחיל דווקא בעדותו של המוכר ובמיוחד בעולה משיחתו עם החוקר ואשר צויין לעיל. מדובר על שיחה ממושכת יחסית ואין כל סיבה מדוע המוכר יחזור וידגיש, כי כל נושא גניבת המפתחות כלל לא עלה בינו לבין התובע במועד הגניבה. לא בכדי אין למוכר כל הסבר ראוי הכיצד שינה גירסתו בעת שחתם על תצהירו כעדות ראשית ובעת שהעיד בביהמ"ש. יתר על כן, גם נוכח נסיבות החתמת התצהיר וגם לאור הסתירה הבולטת בכל הקשור לראיית המכונית ע"י המוכר, ניתן לקבוע, כי "זכרונו הטרי" של המוכר היה עימו בעת שיחתו עם החוקר. כאמור, המוכר זכר במדוייק את האירוע ולא נראה, כאילו בחלוף תקופה כה קצרה זכרונו התעורר כביכול מחדש. ודוק, המוכר יודע להבדיל הבדל היטב בין המקרה דנן לבין המקרה האחר, כפי שיודע הוא לשאול שאלות ספציפיות בכל הקשור לגניבת מפתחות מהחנות. אכן, גם התרשמותי הינה וכדברי המוכר, כי אכן "אכפת" לו, כלשונו, מהתובע ויתכן ובגין כך חתם על אשר חתם והעיד אשר העיד. אולם, דומני כי יש להסתמך על השיחה ואשר נאמר באופן ספונטני וללא קשר לתובע ולאשר שוחח עם המוכר. ב. אם אכן כגרסת התובע, אין זה מובן מדוע, לפחות בחלק מגירסאותיו ובמיוחד הראשונות, הוא יוצא החוצה ורק לאחר מכן הוא מחפש את המפתחות. אם אכן הניח את המפתחות בדלפק, הרי אם בעת הגיעו לדלפק טרם ראה כי המכונית נעלמה, הכיצד לא חיפש מיידית את המפתחות. אולם, גם אם ראה את העלמות המכונית, משסיים לשלם, הכיצד לא בדק מיידית היכן המפתחות וכשגם לגרסת המוכר, ואף הגרסה האחרונה, נושא המפתחות הועלה, ככל שהועלה, רק לאחר שחזר התובע וציין, כי המכונית נגנבה. ג. לכל האמור יש להוסיף, כי התובע נמנע מלשחזר עם החוקר את נסיבות גניבת המכונית. אומנם, התובע מסביר המנעותו זו, אולם דומני, כי ייתכן והדבר נעוץ באשר צויין לעיל. ד. גם התיאור של חזרת התובע לחנות כשהוא חיוור וכשטרם לכן לא ציין את נושא המפתחות אומר דרשני. ה. לא למותר להוסיף, כי גם במשטרה אין כל ציון של נושא המפתחות, כפי שאין להתעלם מאשר מציינת הנתבעת בכל הקשור לטלפון לחברה ולא למשטרה ומועד הגשת התלונה למשטרה. ייתכן ואכן יש ממש בסברה, כי התובע היה מודע להשארת המפתחות במכונית על כל המשתמע מכך, ועל כן פעל אשר פעל. יחד עם זאת, האמור הינו בגדר תנא דמסייע בלבד. ו. גם התרשמותי ממכלול העדויות מובילה למסקנה דומה. 7. כבר עתה יש לציין, וזאת בהתייחס לטענות אלו או אחרות של התובע המופנות כלפי הנתבעת, כי בצדק דחתה הנתבעת את דרישתו, תוך רצון לבחינת הדברים בביהמ"ש. 8. לכאורה, די היה בקביעה דלעיל על מנת לדחות את התביעה. מעת שהתובע טוען טענה עובדתית בכל הקשור לנסיבות הגניבה ולחבות המבטחת, אין מקום להיזקק לבחינת מצב עובדתי שונה. והנה, בכתב התביעה נדרש התובע לנושא, שלכאורה, לא נצרך אם אכן כגרסתו. לעיתים, כל המוסיף גורע, ובמיוחד כשההוספה הינה הבאת טיעונים משפטיים, ואף אסמכתאות משפטיות במסגרת כתב תביעה. "משום מה" נזקק התובע בתביעתו לבחינת השאלה, אם המכונית היתה תחת פיקוחו ואם היתה בגדר רכב "מאוייש" כלשונו. אם אכן הפעיל את אמצעי המיגון ונעל את המכונית, עניין לנו בגניבת מפתחות וזאת ללא קשר , לכאורה, להיות הרכב בר פיקוח אם לאו, להבדיל מפיקוח על המפתחות. לא נזקקתי לנושא זה על מנת להגיע למסקנתי דלעיל, ואולם, יתכן והיה מקום להיזקק אף לכך. יחד עם זאת, בסיכומיו התייחס התובע לבחינת המצב המשפטי במקרה וביהמ"ש יקבע, כי המפתחות הושארו במכונית. הנתבעת בסיכומיה לא טענה, כאילו התובע מנוע מלהתייחס לחלופה אחרונה זו, אלא התייחסה אף היא לבחינת חלופה זו. לעניין זה אציין, כי יפה עשתה הנתבעת משלא טענה לטיעון פורמאלי זה או אחר, אלא ביקשה כי ביהמ"ש יכריע בשאלת החבות, בהתאם להכרעה עובדתית זו או אחרת בדבר נסיבות הגניבה, בין אם זכרה בא בכתב התביעה ובין אם לאו. 9. הנה כי כן, עלינו להדרש עתה לשאלה, אם התקיימו התנאים שבפוליסה או ברשימה. במקרה דנן, התנאת נושא המיגון מופיע ברשימה בדף נפרד וכשלאחר פירוט אמצעי המיגון מוסף "המופעלים כל זמן שהנהג אינו ברכב". לטענת התובע, החנה את המכונית בסמוך לחנות ובאופן שנמצאה תחת פיקוחו. התובע בסיכומיו מציין, כי בהתאם לפסיקה, גם אם נהג יוצא ממכונית ומשאיר את המפתחות במכונית "והוא נמצא מטרים ספורים ממנה ובקשר עין, גם אם היא נגנבת, הביטוח יחול". עלינו לבחון איפה את ההלכה בנושא זה ובנוסף, האם התקיימו במקרה דנן אותם תנאים הנדרשים לקביעה זו. 10. א. בע"א 156/96 בבימ"ש המחוזי בתל אביב חנן ואח' נ' ג'אן השכרת רכב בע"מ ואח' (ט.פ.) תנאי הפוליסה קבעו, כי יש להפעיל את אמצעי המיגון "בכל עת שהרכב אינו מאוייש..." באותו מקרה נפגש הנהג עם עמיתו במרחק של 2 מטר בלבד מהרכב. המבחן שנקבע באותו פסק דין, לבחינת כל מקרה לגופו "... האם מדובר בסיטואציה שבה בעל הרכב נמצא בסמוך לרכב, תוך קשר עין ואפשרות מעשית לשלוט בנעשה ברכב במקרה הצורך, שאז ייחשב הרכב כ"מאוייש", גם אם אין הוא נמצא פיזית בתוך הרכב. לעומת זאת, מצבים אחרים שבהם אין לנהג אפשרות של שליטה ברכב - אם בשל חוסר קשר עין או כל גורם אחר המונע ממנו גישה מיידית לרכב - יש צורך ברור ומובן להפעיל את מערכת האזעקה ולנעול הדלתות, שכן לא נוכל לראות ברכב כ"מאוייש" ". בהמשך פסק הדין מצויין, כי אין לקבוע מסגרת נוקשה, אלא "ראוי לפעול עפ"י דוקטרינת "הצפייה הסבירה"... " ועפ"י נסיון החיים, וזאת בהתבסס על אשר נקבע בברע"א 3128/94 אגודה שיתופית בית הכנסת רמת חן נ' סהר חברה לביטוח בע"מ פ"ד נ (3) 281 ודוקטרינות החלות בפרשנות תנאים בפוליסת ביטוח. בנסיבות אלו קבע ביהמ"ש שם, שאכן הרכב היה מאוייש תוך שביהמ"ש מבחין בין המקרה שבאותו פסק דין לבין 2 מקרים נוספים. האחד, פסק דינו של השופט שילה בת.א. 6543/93 עבדאלאה עראף סלאמה נ' הפניקס הישראלי בע"מ וכששם נכנס הנהג לזמן קצר לתוך בית ושוחח שם וכשלא יכול היה לראות את המכונית שהיתה כ-8 מטר מסף הבית. וכן, בשונה מת.א. 18822/96 נניס נ' כלל חברה לביטוח בע"מ ואח', שם נגנב הרכב לפנות בוקר בעת שהנהג עזב את הרכב לחלוקת עתונים, וכשאף שם לא היה קשר עין עם הרכב בשעה שנגנב. עם זאת, יש להוסיף, כי ביהמ"ש סמך ידו על אשר קבע כב' השופט שילה בפסק הדין דלעיל במבחן האיוש "...די בכך, שהמאייש יהיה נוכח בסמוך למכונית באופן המבהיר כי מצוייה היא תחת פיקוחו...". ב. אין מקום להסתמך על ע"א 1673/00 בבימ"ש המחוזי בתל אביב מסעוד תמיר נ' מעוז חברה לביטוח בע"מ ואח' (ט.פ.) הואיל והכרעת ביהמ"ש שם לא נדרשה לשאלה דנן. ג. בת.א. 50294/98 בבימ"ש השלום בתל אביב פולוילר נ' הכשרת הישוב - חברה לביטוח בע"מ (ט.פ.), נדחתה תביעה דומה לתביעה דנן, לאחר שביהמ"ש שם, וכמקרה דנן, דחה את גירסת הנהג כי נעל את המכונית וכשביהמ"ש נסמך על סעיף 61 א' לחוק חוזה ביטוח, תוך הדגשה כי הנהג התרחק מהמכונית, תוך איבוד קשר עם המכונית. 11. אם נבחן את המבחנים השונים נראה, כי המבחן שצויין בע"א 156/96 הינו קשר עין בין הנהג למכונית, תוך אפשרות מעשית לשלוט בנעשה ברכב בעת הצורך. אולם, בנוסף למבחן זה או כהשלמה לו, יש להזקק גם לאשר הובא לעיל בפסק דינו של כב' השופט שילה, אשר שם את הדגש, שם, כי הנהג יהיה נוכח בסמוך למכונית וזאת בהתייחסות לצד שלישי או בלשון אחרת, לגנב הפוטנציאלי. לא בכדי מציין השופט שילה, כי הנוכחות תהא "באופן המבהיר, כי מצוייה היא תחת פיקוחו". ואכן, נראה כי המבחן לשליטה במכונית מורכב משני רבדים. הרובד הראשון הינו אכן אפשרות של שליטה של הנהג תוך זמן קצר על המכונית מעת שיגלה שאכן מנסים לגונבה, וכשהרובד השני עניינו, הכיצד יראה גנב פוטנציאלי את הרכב כנתון תחת שליטה אם לאו. כפי שאמצעי המיגון באים להרתיע גנב פוטנציאלי, כך גם עמידת נהג קרוב למכונית, יכול וירתיע גנב פוטנציאלי. דומני כי כך יש לפרש וליישם את אותה דוקטרינה "הצפיות הסבירה". 12. חיזוק ויתכן ואף אסמכתא לאותו מבחן ניתן למצוא באשר נקבע ברע"א 5438/95 דוד רוזנווסר בע"מ נ' Lloyds & Co. Through Willies Febes ואח' פ"ד נא (5) 855. באותו פסק דין בחן ביהמ"ש, אומנם בהקשר שונה את המושג "UNATTENDED" וכשלמעשה מאמץ הוא את המבחן המובא מהלורד דנינג בשאלה זו וכשלכאורה, המבחן הוא אכן השגחה בכל נסיון לגניבה או גזלה או אפשרות מניעת האמור. על כן, ולא בכדי, הבחין ביהמ"ש בין המקרה נשוא פסק הדין לבין אותם שני מקרים אחרים בהם נקבע כי התקיים מבחן הפיקוח וכשביהמ"ש אינו רואה שינוי ההלכה היסודית, ביחס לאותם שני מקרים. במקרה הראשון מדובר במבוטחת שהחנתה את רכבה סמוך לחלון מטבחה, תוך שהיא מכניסה סלי מצרכים לביתה, וכשבאותן שניות הבחינה בגנבים, יצאה ונתקלה בהם וכשמודגש שמדובר על מספר שניות בלבד. המקרה השני, בעת תשלום למתדלק ושוב מקרה של השגחה רציפה, פרט לשניות ספורות. 13. תנאי הדומה לאשר נקבע ברשימה דנן, הינו בת.א. (ת"א - יפו) 57734/99 כהן ואח' נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ תקדין שלום 2001 (1), 341. באותו פסק דין נידונה השאלה מהו המועד בו ניתן לקבוע כי הרכב ללא נהג, וכשביהמ"ש קובע, כי "יש לתת למונח זה פירוש המתקבל על לב ושווה לכל נפש, כן פירוש אשר מתיישב עם דרכי החיים ונסיון החיים. יש מקום שהפירוש לו יזכה המושג יהיה כזה שאינו מכשיל מבוטחים תמימים ועימם את הציבור הרכב ואשר לא עושה את דבר הכיסוי הביטוחי פלסתר..." ובהמשך מציין ביהמ"ש את המועד כ"יציאת הנהג מהרכב ואיבוד השליטה על הרכב". 14. אם ניישם את מכלול האמור לנסיבות דנן, דומני, כי יש מקום לקבוע, כי בנסיבות דנן איבד התובע את השליטה על המכונית וכדלקמן: א. מדובר בשעות הלילה והחשיכה. ב. לכאורה, מדברי התובע עצמו אשר נתמכים גם בדברי המוכר, לא ניתן לראות את הכביש ממקומות אלו או אחרים בחנות, ובמיוחד מאיזור הקופה. ג. בניגוד לאותם מקרים בהם נותר פיקוח, ובהם גילה כביכול הנהג, כי מתבצע נסיון לגניבה, במקרה שלנו כלל לא ראה התובע כי המכונית נגנבה. ד. לא הוכח מקום החניית המכונית לעומת החנות ודווקא הנסיון לשים בפיו של המוכר כאילו ראה את המכונית, אומר דרשני. ה. אם המכונית חנתה ממש ליד החנות מדוע נזקק התובע למספר דקות עד חזרתו לחנות. ו. גם אם היינו קובעים, כי התובע עמד במבחן הרובד הראושן כמצויין לעיל, הרי לא עמד, בכל מקרה, במבחן הרובד השני. ברי, כי כל גנב פוטנציאלי לא ימנע מכניסה למכונית שמפתחות הושארו בה בעת שהנהג נכנס לתוך החנות ולו למספר שניות בלבד, ובמיוחד בשעות החשיכה. 15. נוכח המסקנה דלעיל, אין צורך להיזקק לטענות בנושא רשלנות או אשם תורם. יחד עם זאת, יצויין כי לפחות בכל הקשור לשוויה של המכונית, הגיעו הצדדים להסכמה, וכן ניתן היה לקבוע כי בכל הקשור לנושא שוויו של הרדיו, לא הוכח כאילו מדובר בסכום נמוך מאשר צויין ברשימה. לאור מסקנתי, לא נדרשתי לנטען בנושא אובדן ימי עבודה, והשכרת רכב חלופי. 16. נוכח כל האמור, התביעה נדחית והתובעים ישלמו לנתבעת הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 6,000 ₪ בתוספת מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית, מהיום ועד התשלום בפועל. 17. המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לב"כ הצדדים. רכבאזעקהשאלות משפטיותחברת ביטוחגניבת רכבפוליסהביטוח גניבת רכב