פסק דין המחלוקת בתיק זה מתמקדת בשאלה אופן פרשונותו של סעיף 15 לחוק חוזה הביטוח התשמ"א - 1981 (להלן:"חוק חוזה הביטוח" או "החוק") והאם דרישת הכתב המופיעה בו הינה דרישה מהותית או שמא ביטול חוזה ביטוח יכול שיעשה בדרכים אחרות פרט לאלה המנויות בסעיף 15 לחוק. להלן העובדות וטענות הצדדים. 1. חיים מריאמי ז"ל, בעלה של התובעת 1 ואביהם של יתר התובעים (להלן":המנוח") רכש מהנתבעת שתי פוליסות ביטוח חיים. האחת מיום 1/9/88 שתקפה עד ליום 1/9/2009 והשניה מיום 1/1/93 לתקופה של שבע עשרה שנה (להלן:"הפוליסות"). 2. ביום 28/2/99 נפטר המנוח, לאחר אשפוז קצר, ממחלת החידק הטורף. אין מחלוקת כי המוות הינו בגדר מקרה הביטוח והנתבעים הינם המוטבים על פי הפוליסות. 3. לטענת הנתבעת הפוליסות בוטלו על ידה הואיל והמנוח לא עמד בתשלומי הפרמיה השוטפים. לגרסת הנתבעת היא עמדה בחובת ההודעה על ביטול הפוליסות, כמחוייב מסעיף 15 לחוק חוזה הביטוח וכי הודעות אלו נשלחו על ידה בחודשים יולי אוגוסט 1998 באמצעות סוכנה חיים בקר (להלן:" הסוכן"). עוד טוענת הנתבעת כי הסוכן שוחח עם המנוח ואשתו מספר פעמים והתריע בפניהם כי אי תשלום הפרמיה יגרור אחריו ביטול הפוליסות (סעיפים 23, 24 לתצהיר עדותו הראשית). 4. לטענת התובעים המנוח לא קיבל מעולם הודעות על ביטול הפוליסות וכי גם לאחר המועד, לו טוענת הנתבעת כי בטלה את הפוליסות, הוא המשיך לקבל ממנה דרישות לתשלום הפרמיה. 5. מהעדויות שהונחו בפני בית המשפט מתבקשת המסקנה כי הנתבעת לא הוכיחה כי שלחה הודעות ביטול כנדרש בסעיף 15 לחוק, לא ישירות לתובע ואף לא באמצעות סוכן הביטוח. למרות, שלטענתה, הודעות אלה מופיעות על גבי המחשב, לא הצליחה הנתבעת לשולפן ולהציגן בפני בית המשפט. אם הודעות הביטול יוצאות "אוטומטית", כטענת עדת התביעה, לא ברור כיצד לא הצליחה הנתבעת להעלותן שנית ולהציג העתקן בפני בית המשפט. אף הסוכן לא הציג הודעות הביטול שנשלחו על ידו, כטענתו. דיון: 1. האם דרישת הכתב לפי סעיף 15 לחוק חוזה הביטוח הינה דרישה מהותית. סעיף 15 (א) לחוק קובע לאמר: "לא שולמו דמי הביטוח או חלק מהם במועדם וגם לא שולמו תוך 15 ימים לאחר שהמבטח דרש מן המבוטח בכתב לשלמם, רשאי המבטח להודיע למבוטח בכתב כי החוזה יתבטל כעבור 21 ימים נוספים אם הסכום שבפיגור לא יסולק לפני כן" סעיף 39 (ב) לחוק הינו דין כופה האוסר התנאה על הכללים הקבועים בסעיף 15 לחוק, ומכאן שסעיף 15 (א) לחוק הינו סעיף קוגנטי אשר אינו ניתן להתנאה, אלא לטובת המבוטח. בסעיף 38 לחוק נשללות מהמבטח התרופות על פי חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה התשל"א - 1971 (להלן:"חוק החוזים תרופות"), ובלתן של התרופות על פי סעיף 15 לחוק - אין. על חשיבות הדרך והתנאים המאפשרים למבטח לבטל חוזה ביטוח ניתן להסיק מהשוני בו מתייחס המחוקק לביטול חוזה אחר, שאינו חוזה ביטוח; בעוד שעל פי חוק החוזים תרופות רשאי הצד הנפגע לבטל חוזה אם ההפרה היא יסודית, אך המחוקק אינו כופה דרך זו או אחרת לביטול החוזה, הרי שעל פי סעיף 15 לחוק ניתן, מצד אחד, לבטל חוזה ביטוח בגין פיגור כלשהו, יהא סכומו אשר יהא, אולם מהעבר השני מטווה המחוקק דרך מסוימת, ברורה וחד משמעית לגבי אופן וצורת הביטול. דומה כי לא בכדי בחר המחוקק לכפות כללים, שאינם ניתנים להתנאה, לגבי אופן ביטולו של חוזה ביטוח בכלל וביטוח חיים בפרט. סוגים רבים של חוזי ביטוח כגון ביטוח חיים, בטוח תאונות אישיות, בטוח מחלה ותאונה בעבודה, ביטוח עסק וכיו"ב הינם התקשרויות חוזיות, אשר עשויות ללוות אדם במהלך שנות חייו הארוכות. חוזי ביטוח מהסוג האמור נכרתים, בדרך כלל, בהיות המבוטח צעיר ובריא ומלווים אותו במהלך חייו עד ליום בו יזדקק לממש את הפוליסה, על פי רוב לאחר עשרות שנות ביטוח. על כן ניתן בהחלט להניח כי חוזה בטוח הינו מסוג ההתקשרויות המשמעותייות שעושה אדם במהלך חייו, אי לכך מצא לנכון המחוקק להגביל ולתחום את אופן ביטולו של חוזה מסוג זה. מצד אחד המחוקק אינו מבחין, אמנם, בין הפרה יסודית להפרה לא יסודית, שכן נקבע כי אם "לא שולמו דמי הביטוח או חלק מהם במועדם..." קמה למבטח זכות ביטול אולם מצד שני , ועל מנת הסר כל ספק על כי הודעות הביטול הגיעו ליעדן ונוסחן נהיר למבוטח, מטווה סעיף 15 לחוק כללים ברורים לביטול חוזה ביטוח. על מנת שהודעות ביטול תהיינה ברורות ובלתי ניתנות לפרושים, פרשנויות, ועדויות שתעמדנה במבחן הזכרון, כופה החוק דרך ביטול מסויימת שאין לסטות ממנה. הוראות סעיף 15 (א) לחוק מחייבות את המבטח במשלוח של שתי הודעות בכתב: ההודעה הראשונה היא דרישה לתשלום החוב שבפיגור תוך 15 יום או יותר. מרוץ הימים יחל מהמועד בו קיבל המבוטח לידיו את ההודעה הראשונה. על אף שלא נאמר בסעיף 15 (א) לחוק כי מנין הימים יחל מהיום שהמבוטח קיבל את הההודעה הראשונה, מסיק פרופסור ידין בספרו "חוק חוזה הביטוח, התשמ"א - 1981, כי יש להגיע למסקנה זו מנוסח סעיפים אחרים בחוק ומנוסח סעיף 15 (א), שנאמר בו במפורש; "… והמוטב לא סילק את הסכום שבפיגור תוך 15 ימים מהיום שנמסרה לו ההודעה" (עמוד 65 בספרו של טדסקי "פרוש לחוקי החוזים"). ההודעה השניה היא הודעת ביטול מותנית, אשר, חובה על המבטח לשגרה בכתב למבוטח אם לא פרע את החוב שבפיגור לאחר חלוף המועד הקבוע בהודעה הראשונה. בהודעה זו יאמר כי חוזה הביטוח יבוטל אם המבוטח לא ישלם את החיוב תוך פרק זמן שלא יפחת מ 21 יום, ואף לגבייה יחל מרוץ הזמן מהיום שהמבוטח קיבל את ההודעה. הנה, כי כן, התרופה לה זכאי מבטח על פי חוק חוזה הביטוח, כאשר לא שולמה לו פרמית הביטוח, היא ביטול החוזה. דרך הביטול קבועה, מסויימת ואינה ניתנת להתנאה. היא תעשה בכתב, נוסחה ותנאיה הוכתבו על ידי המחוקק כמו גם מנין ימי הארכה, שנתנו למבוטח לפרוע את התשלום שבפיגור, מנין ימים שיחל מהיום בו קיבל המבוטח את הודעות הביטול. 2. האם ניתן להסיק הודעת ביטול מכללא. הנתבעת, אשר עליה הנטל להוכיח כי למרות קרות מקרה הביטוח היא פטורה מתשלום סכומי הביטוח, טוענת כי הודעות הביטול נשלחו על ידה באמצעות הסוכן. לחלופין היא מבקשת לראות בשיחותיו של הסוכן עם המנוח ואשתו הודעות בדבר ביטול הפוליסות. לאור המסקנה שבסעיף 1 לעיל, דומה כי התשובה לשאלה האם ניתן לראות בהודעות בעל פה משום ביטול חוזה הביטוח תהא שלילית. הנתבעת לא הצליחה להוכיח כי למנוח נשלחו הודעות ביטול בכתב, וכי הוא קיבל אותן. לטענתה, הודעות הביטול הונחו בתאו של סוכן הביטוח, אך לא ברור כלל אם אלו הגיעו לידיו או שמא מאן דהוא שלפן מתאו. יתר על כן, הנתבעת לא הצליחה להוציא ממחשביה המשוכללים העתק הודעות אלה ומפתיע הכיצד היא טוענת מחד כי משחל פיגור בתשלומים הודעות ביטול מופקות "אוטומטית" במחשב, ומאידך העידה פקידתה כי אלו מופקות, לעיתים, חודשים רבים לאחר מספר רב של פיגורים. לפיכך, לא ברור ולא הוכח לאחר כמה פיגורים בתשלום הפרמיה מופקת אוטומטית הודעת ביטול ואם אכן הופקו שתי הודעות על פי דין, מדוע לא ניתן לשלוף העתק מהן מהמחשב (עמוד 22 לפרוטוקול שורות 1-2). אף בעדותו של הסוכן אין כדי לסייע לנתבעת הואיל ואף הוא לא צרף לתצהירו העתק הודעות ביטול ששלח, כטענתו, למנוח. הוצגה דוגמא של נוסח הודעת ביטול אולם בדוגמא לא די ויש להוכיח כי הודעות ביטול - ראשונה ושניה - נשלחו למנוח. למותר לציין כי הסוכן לא היה מסוגל לזכור אם אכן שלח הודעות ביטול למנוח, שכן אין לו רישום על כך, הוא נותן - לטענתו - הוראת משלוח לפקידה, אך איננו יכול לומר אם היא שלחה המכתבים ובאין רישום אין הוכחה על משלוח מכתבי הביטול (עמוד 23, 24 לפרוטוקול). נשאלת השאלה האם ניתן לראות בשיחות שקיים הסוכן עם המנוח משום הודעת ביטול כנדרש בחוק. בסעיפים 23, 24 לתצהיר עדותו הראשית מעיד הסוכן, ואני מאמינה לו, כי המנוח ידע על חובו לחברת הביטוח אך לא היו לו אמצעים כלכלים לשלם את החוב שבפיגור. עוד מצהיר הסוכן כי "כאשר שאלתי את המנוח מדוע אינו דואג לשלם את החוב שכן הדבר יגרום לביטול הפוליסות אמר לי אין לו מאיפה לשלם". אכן הוכח שהמנוח ידע כי הוא בפיגור אך בכך, כאמור, לא די. גם אם המנוח ידע שאי תשלום עלול לגרור אחריו ביטול הפוליסות אין לראות בכך הודעות ביטול כחוק. כל עוד אלה לא נשלחו והתקבלו אצל המנוח לא ניתן לראות בפוליסות כמי שבוטלו כדין על פי סעיף 15 (א) לחוק. לפיכך גם השיחות שנוהלו בין המנוח לבין הסוכן אינן מהוות הודעות ביטול כדין. ניתן להגיע למסקנה זו גם לאור העובדה, שהסוכן לא נקט בלשון ההתראה המופיעה בסעיף 15 (א) לחוק, דהיינו לא נקב במספר ימי הארכה שנתנים למנוח לצורך תשלום החוב שבפיגור. ההיפך הוא נקט לשון כללית על כי אי תשלום יגרום לביטול הפוליסות מבלי לנקוב במועדים ברורים. ואם בכך לא די הרי שגם לאחר המועדים שבוטלו הפוליסות - לטענת הנתבעת - נשלחו למנוח הודעות תשלום נוספות. על כן, לא היה בשיחות בין השנים כדי להבהיר מהי הארכה הניתנת למנוח לפני ביטול הפוליסות. ענין דומה נדון בת"א (מחוזי באר שבע) 566/87 קריסטי נופש בע"מ נגד מגדל חברה לביטוח בע"מ. השופט א. רבלין מנתח הודעות ומכתבים שנשלחו לתובעת על ידי חברת הביטוח ומעורר את השאלה האם יש בהם כדי לענות על הוראות סעיף 15 (א) לחוק חוזה הביטוח ומסקנתו היא: "בנסיבות אלה, הצהרתו (של נציג חברת הביטוח, הערה שלי ש.א) כי ידוע לו שיצאה אסמכתא כזו אין בה די, באין הודעת ביטול כתובה... סעיף 15 לחוק חוזה הביטוח מתנה את ביטול הביטוח מצד המבטחת, במקרה של אי תשלום דמי הביטוח, כולם או חלקם בקיומן של שתי הודעות ארכה כתובות... לא זו אף לא זו הוצאו על ידי הנתבעת. עצם החזרי הפרמיה אין בהם כדי לשמש תחליף לחובה הכפולה האמורה..." (עמוד 5 לפסק הדין, הדגשה שלי ש.א) מן האמור לעיל מתבקשת המסקנה כי ביטול הפוליסה יעשה על פי סעיף 15 לחוק במתן הודעה בכתב המעניקה ארכה למבוטח וכי אין לראות בהתנהגות הצדדים מתן הודעה מכללא. הנתבעת מבקשת להסתמך על עדותה של האלמנה על מנת להוכיח כי שתי הודעות ביטול התקבלו אצל המנוח. בתצהירה טענה התובעת כי הודעות ביטול הפוליסות לא הגיעו לבני הזוג וכי כל שקבלו הן דרישות תשלום, גם לאחר המועדים שעל פי טענת הנתבעת בוטלו הפוליסות. היסוסיה של העדה במהלך החקירה הנגדית אין בהם כדי להועיל לנתבעת הן מהטעם שלא ניתן לצפות ממנה לזכור בדיוק, מבין שלל המסמכים אשר קבלה מחברת הביטוח, את ההודעות הספציפיות בדבר ביטול. יתר על כן מדובר באלמנה ולא במנוח, אשר אליו היו צריכות להגיע הודעות הביטול כך שזכרונה העמום של האלמנה אינו יכול להוות הוכחה לכך שהמנוח קיבל את שתי הודעות הביטול בכל אחת ואחת מהפוליסות. למותר לציין כי הודעות התשלום - חמש במספר - לגבי כל פוליסה, שנשלחו למנוח לאחר המועד בו נטען לביטולן של הפוליסות, אינן מהוות הודעות כנדרש על פי סעיף 15 (א) לחוק. אלה הודעות תשלום בגין יתרת חוב הקוצבות, אמנם, את מועד התשלום, אך לא נזכרת בהן התראה כלשהי בדבר ביטול הפוליסה, היה ולא תשולמנה. חברת הביטוח הינה גוף כלכלי ענק אשר מוחזק כמי שיודע היטב את החובות החוקיות המוטלות עליה לפרטי פרטים. להבדיל מהמבוטח הממוצע מתמצאת ובקיאה חברת הביטוח בדקויות הכתובות בפוליסת הביטוח כמו גם אלה המופיעות בחוק. לפיכך אם סברה וחפצה הנתבעת לבטל את הפוליסות אין ספק שהיתה נוקטת בפרוצדורה ברורה, שאינה משתמעת לשתי פנים, כך שהודעות הביטול - שתיים במספר - תגענה ליעדן ותתקבלנה אצל המנוח. לא ניתן לאחוז בחבל משני קצותיו ולטעון מחד כי הפוליסות בוטלו עוד בחודשים יולי אוגוסט 1998 ולהמשיך ולשלוח הוראות תשלום חמישה חודשים עוקבים לאחר מכן. דווקא הוראות תשלום אלה, אם היינו בוחנים אותן באספקלריה של דיני החוזים הכללים, מלמדות על רצון לקיום החוזה ולא על ביטולו. קל וחומר משעסקינן בחוזה ביטוח, אשר הוראות חוק החוזים תרופות אינן חלות במקרה דנן. רצונו של צד לחוזה לבטלו צריך שיהא חד משמעי גם אם מבקשים להסיקו מהנסיבות ומכללא. במקרה דנן לא הוכח רצונה החד משמעי של הנתבעת לבטל את הפוליסות, כל שכן לא הוכח כי רצון זה בא לידי ביטוי חיצוני כלשהו. ההיפך, הודעות התשלום המאוחרות, שיחותיו של הסוכן עם המנוח על כי היה ולא יוסדרו דמי הביטוח תבוטלנה הפוליסות, לשון הנוקטת בזמן עתיד בלתי מוגדר, מלמדים על כך שהפוליסות לא בוטלו ולפיכך קמה לנתבעת החובה לקיים חיוביה על פיהן. לסיכום: התובעים הוכיחו כי באמתחתם שתי פוליסות ביטוח תקפות שרכש המנוח מהנתבעת וכי ארע מקרה ביטוח. לא זו בלבד שהנתבעת לא עמדה בנטל להוכיח כי הפוליסות בוטלו על ידה, אלא ההיפך.הנתבעת ידעה להציג שלל מסמכים והתכתבויות שנערכו בינה לבין המנוח אולם דווקא אותן שתי הודעות ביטול, הנדרשות על פי דין, לא הוצגו על ידה ואף לא העתק מהן או תדפיס מחשב מאוחר המתעד את משלוחן. לא הוצגה ראיה כלשהי על כך שסוכן הביטוח שלח הודעות ביטול. ההיפך, הסוכן טען שהשאיר הוראות משלוח לפקידתו, אך מטבע הדברים הוא אינו יודע אם אלה בוצעו והפקידה לא הובאה להעיד על סדר עבודתה הרגיל והקבוע, ובתיקו של הסוכן לא נמצאה ראיה או רמז לכך שהודעות אלה אכן נשלחו. בהעדר הודעות בכתב, אשר לא הוכח כי נשלחו למנוח והגיעו ליעדן, לא ניתן לקבל את טענת הנתבעת כי הפוליסות בוטלו על ידה. יותר מכך, מהנסיבות האופפות את המקרה, כפי שפורט לעיל, יש לקבוע כי הנתבעת לא ביטלה את הפוליסות, ולמותר לציין כי בפעולת ביטול בספריה לא די. לא הוכח שהמנוח ידע כי הפוליסות בוטלו ולצורך כך לא די בטענה כי הוא ידע שקיים חוב העלול לגרום לביטולן של הפוליסות. אשר על כן אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעים סך של 923,456 ₪ בצרוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל. איני רואה לנכון להעתר לתביעת התובעים לפסוק "ריבית מיוחדת" כפי שמאפשר סעיף 28 א' לחוק הואיל והמדובר במחלוקת משפטית של ממש שעדין לא הוכרעה על ידי בית המשפט העליון. כן תשא הנתבעת בהוצאות התובעים ושכר טרחת פרקליטם בסך 35,000 ₪ בצרוף מס ערך מוסף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל. חוזהפוליסהדרישת הכתבחוזה ביטוח