הסעת יותר נוסעים מהמותר על פי רישיון נהיגה באוטובוס זעיר - תאונת דרכים

אדם נפגע בתאונת דרכים בשעה שנהג ב"אוטובוס זעיר ציבורי", על מנת לבחון האם נשללה זכאותו של לפיצויים מכוח סעיף ‎7(3) לחוק הפיצויים יש להשיב על שתי שאלות. האחת, מה הם טיב או חומרת ההפרה הנדרשת על מנת שניתן יהא לומר שאדם נהג ללא רשיון נהיגה ועל כן נשללת זכאותו מכוח סעיף ‎7(3) הנ"ל. האם מן ההכרח שלנהג לאיה רשיון נהיגה לאותו סוג רכב? או די בכך שיפר את תנאי רשיונו לנהיגה באותו סוג רכב? השניה, האם רשיון הנהיגה דרגה ‎2 שבידי המשיב כיסה את הנהיגה במכונית בעת התאונה, בשים לב למחלוקת הפרשנית שהתעוררה בין הצדדים בשאלת פרשנות תקנה ‎178(א)(‎2א), דהיינו האם היא במספר הנוסעים בפועל ברכב או במספר הנוסעים המותר להסעה בו. פסק דין השופט ת' אור: ההליכים והמחלוקת ‎1. המשיב הראשון (להלן: המשיב) נפגע בתאונת דרכים ביום ‎6.2.95, בשעה שנהג בגפו ב"אוטובוס זעיר ציבורי" מסוג יונדאי (להלן: המכונית). לפי הרשיון שהנפיק משרד הרישוי למכונית ניתן להסיע בה עשרה נוסעים מלבד הנהג. בעת התאונה החזיק המשיב ברשיון נהיגה דרגה ‎2. מכוקנה ‎178(א)(‎2א) לתקנות התעבורה (להלן: תקנה ‎178(א)(‎2א)), כמתכונתה ביום התאונה, הותר למחזיק ברשיון מסוג זה לנהוג באוטובוס זעיר, ובלבד ש"מספר הנוסעים בו, למעט הנהג, אינו עולה על שמונה". באותה העת היתה המכונית מבוטחת אצל המבקשת. בין בעלי הדין נתעוררה מח בשאלת הכיסוי הביטוחי לתאונה. לטענת המבקשת, פוליסת הביטוח לא חלה על התאונה הנ"ל בשל הוראת סעיף ‎7(3) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה‎1975- (להלן: חוק הפיצויים). הוראה זו שוללת פיצוי ממי שנהג ברכב מבלי שהיה לו רשיון לנהוג בו. לטענת המבקשת, הואילרשיון הנהיגה של המשיב התיר לו לנהוג באוטובוס זעיר שבו מותרת הסעה של עד שמונה נוסעים מלבדו, אין כיסוי ביטוחי לתאונה שאירעה בשעה שהמשיב נהג במכונית שעל פי רשיון הרכב ניתן להסיע בה עשרה נוסעים, מלבד הנהג. לטענת המשיב, לעומת זאת, הנתון הקובע לעניין הפרת תנאי הרשיון הוא מספר הנוסעים אשר הוסעו ברכב בפועל ולא מספר הנוסעים שמותר להסיע בו על פי רשיון הרכב. הואיל והמשיב נפגע כשהיה במכונית בגפו, לא נשלל הכיסוי הביטוחי לתאונה והמבקשת חבה בפיצוי נזקיו. בית משפט השלום קיבל את עמדת המבקשת ודחה את תביעתו של המשיב על הסף. על פסק דינו של בית משפט השלום הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי. בבית המשפט המחוזי נתהפכה הקערה, ונקבעה חבות המבקשת. התוצאה היתה על דעת כל חברי ההרכב, אם כי הנמקת שופטי הרוב (השופטים י' הכט ומ' רביד) היתה שונה מזו של שופט המיעוט (השופט ע' חבש). על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות ערעור לבית משפט זה, והרשות ניתנה. המשיבה ‎2, קרנית קרן פיצוי לנפגעי תאונות דרכים, צורפה כמשיבה לערעור והיא הצטרפה בטיעוניה לעמדתו של המשיב. ‎2. על מנת להכריע בשאלת הכיסוי הביטוחי לתאונה הנדונה, יש לבחון את טענות בעלי הדין בשני מישורים. המישור האחד הוא מישור חוק הפיצויים, והכוונה להוראת סעיף ‎7(3) אשר בו. אם נהיגתו של המשיב במכונית היתה "כשאין לו רשיון לנהוג בו", במובן סעיף ‎7(3), אין הוא יכלזכות בתביעתו בפיצויים לפי החוק, אפילו אם לפי תנאי הפוליסה יש כיסוי לתאונה הנדונה (ראו ע"א ‎90/82 ציון חברה לביטוח בע"מ נ' שעבי ואח', פ"ד לח(‎4) 578; ע"א ‎449,91/82 גולדמן נ' הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד לח(‎3) 505). המישור השני הוא, הוראות ותנאיליסה שהוצאה למכונית. גם אם לסעיף ‎7(3) לחוק הפיצויים אין תחולה, יש לבחון אם על פי הוראות ותנאי הפוליסה לא הוצאה חבות המבטחת לפיצוי נהג המכונית מגדר תחולת הפוליסה. במישור זה יש לבחון אם על אף שמדובר בתאונת דרכים לא נשללת חובת המבטחת לפצות את נהג המכונית עלפי תנאי מפורש שבפוליסה (ראו ע"א ‎449,91/82 הנ"ל). דינה של תביעת הפיצויים של המשיב כלפי המבקשת להתקבל, רק אם זכותו לפיצויים אינה נשללת באף אחד משני מישורים אלה. ראשית, אבחן האם זכאותו של המשיב לפיצויים נשללת מכוח הוראת סעיף ‎7(3) לחוק הפיצויים. לאחר מכן, חן האם זכאותו של המשיב נשללת על פי תנאי פוליסת הביטוח. התשתית הנורמטיבית ‎3. למספר דברי חקיקה יש חשיבות לענייננו. סעיף ‎7(3) לחוק הפיצויים, הנמצא במוקד דיוננו, קובע כי: "נפגעים אלה אינם זכאים לפיצויים על פי חוק זה... (‎3) מי שנהג ברכב כשאין לו רשיון לנהוג בו, למעט רשיון שפקע מחמת אי תשלום אגרה" (ההדגשות כאן ובהמשך הן שלי - ת"א)". סעיף ‎10 (א) לפקודת התעבורה, התשכ"א‎1961- (להלן: פקודת התעבורה), העוסק בנהיגה ללא רשיון נהיגה, קובע "לא ינהג אדם רכב מנועי אלא אם הוא בעל רשיון נהיגה לרכב מאותו סוג שניתן על פי פקודה זו, ולא ינהג אדם אלא בהתאם לתנאי הרשיון, זולת אם פוטר מחובת רשיון נהיגה ובמידה שפוטר". תקנה ‎178 (א) לתקנות התעבורה, אשר עניינה רשיון נהיגה דרגה ‎2, קבעה, על פי נוסחה, ביום התאונה, כך "‎178 (א) רשיון דרגה ‎2 הוא רישיון לנהוג (‎1) ברכב מנועי שצויין ברשיונו כרכב נוסעים פרטי, כרכב פרטי דו שימושי, כרכב מדברי שמשקלו הכולל המותר לפי רשיונו אינו עולה על ‎4,000 ק"ג וברכב חשמלי ובלבד שמספר מקומות הישיבה לפי רשיונו אינו עולה על ‎8 מלבד הנהג (‎2) ברכב מנועי מסחרי שמשקלו הכולל המותר לפי רשיונו אינו עולה על ‎4,000 ק"ג, ואם רכב כאמור מסיע נוסעים לא יעלה מספר הנוסעים, למעט הנהג על שמונה. (‎2א) באוטובוס זעיר ובלבד שמספר הנוסעים בו, למעט הנהג אינו עולה על ‎8" תקנה ‎178(א)(‎2א) אף היא במוקד ענייננו, הואיל ולמשיב היה רשיון נהיגה סוג ‎2 ובעת התאונה הוא נהג באוטובוס זעי תקנה ‎179(א) לתקנות התעבורה, העוסקת ברשיון נהיגה דרגה ‎3, קבעה במועד הקובע כי "‎179. (א) רשיון דרגה ‎3 הוא רישיון לנהוג (‎5) באוטובוס זעיר, ובלבד שמספר הנוסעים בו, למעט הנהג אינו עולה על ‎11" תקנה ‎178(א)(‎2א) דנה בנהיגה באוטובוס זעיר. ההגדרה של "אוטובוס זעיר" המצויה בתקנה ‎1 לתקנות התעבורה, היא כדלקמ "(‎1) הוא מיועד על פי מבנהו להסעת עד חמישה עשר נוסעים בנוסף לנהג;(‎2) מותקן בו מרכב תיקני; (‎3) משקלו הכולל המותר אינו עולה על ‎4,000 ק"ג;(‎4) הוא מצויין ברשיון הרכב כאוטובוס זעיר"; האם נשללת זכותו של המשיב מכוח סעיף ‎7(3) לחוק הפיצויים? ‎4. על מנת לבחון האם נשללה זכאותו של המשיב לפיצויים מכוח סעיף ‎7(3) לחוק הפיצויים יש להשיב על שתי שאלות. האחת, מה הם טיב או חומרת ההפרה הנדרשת על מנת שניתן יהא לומר שאדם נהג ללא רשיון נהיגה ועל כן נשללת זכאותו מכוח סעיף ‎7(3) הנ"ל. האם מן ההכרח שלנהג לאיה רשיון נהיגה לאותו סוג רכב? או די בכך שיפר את תנאי רשיונו לנהיגה באותו סוג רכב? והשניה, האם רשיון הנהיגה דרגה ‎2 שבידי המשיב כיסה את הנהיגה במכונית בעת התאונה, בשים לב למחלוקת הפרשנית שהתעוררה בין הצדדים בשאלת פרשנות תקנה ‎178(א)(‎2א), דהיינו האם היא במספר הנוסעים בפועל ברכב או במספר הנוסעים המותר להסעה בו. ‎5. באשר לשאלה הראשונה, המשיבים טוענים כי לצורך שלילת הזכאות מכוח סעיף ‎7(3) הנ"ל, יש להבחין בין נהיגה ברשיון, תוך הפרת תנאיו, לבין נהיגה ללא רשיון. טענתם היא, כי זכאותו של התובע על פי חוק הפיצויים נשללת אך ורק באותם המקרים בהם הוא נוהג ברכב כשאין לו כללשיון לנהוג באותו רכב, ללא קשר למספר הנוסעים שמותר להסיע בו או שנוסעים בו בפועל, וללא קשר לתנאים אחרים ברשיון הנהיגה לנהיגה באותו רכב. נתאר לנו נהיגה ברכב מסוג מסויים, אשר על פי הרשיון שבידי הנהג הוא רשאי לנהוג בו אך ההגבלה היא שלא יסיע בו למעלה מחמישה נוסעים והוא מסיע בו שישה נוסעים. האם אין לומר שיש לנהג בזמן נהיגתו ברכב "רשיון לנהוג בו" במובן סעיף ‎7(3) לחוק הפיצויים? לשיטת המשיבים, התשובה לכך חיובית. הם מדגישים בהקשר זה, שלחוק הפיצויים יש תכלית סוציאלית, להקנות זכות לפיצויים בגין כל נזק גוף הנגרם עקב תאנת דרכים. החלת סעיף ‎7(3) פרושה שלילתה של זכות זו. ‎6. על פי גישה זו, כדי לשלול את תחולת סעיף ‎7(3), די בקיום רשיון במובן הרישא של סעיף ‎10(א) לפקודת התעבורה, המדבר ב"בעל רשיון נהיגה לרכב מאותו סוג". כשיש לו רשיון כזה, אפילו הוא מפר תנאי מתנאי רשיון הנהיגה שלו, אין לומר עליו שנהג ללא רשיון. הטעם שביסוד ה זו הוא הצורך לראות בנהיגה ללא רשיון לנהיגה באותו רכב, עבירה חמורה שהסיכון שבה הינו בדרך כלל חמור, וסיכון זה מצדיק את הסנקציה הקשה של שלילת פיצויים לפי חוק הפיצויים. לעומת זה, החומרה של הפרת תנאי רשיון היא, בדרך כלל, פחותה מכך, ודי בסנקציה הפלילית שבצד הפרה כזו (לעמדה דומה, ראו את פסק דינה של השופטת גרסטל בת"א (ת"א) ‎2004/99, 3100/99 עזבון המנוח אברהם אמינוב ז"ל נ' מנורה ואח' (טרם פורסם)). המבקשת טוענת, לעומת זאת, כי גם באותם המקרים שבהם נפגע התובע כשהוא נוהג ברכב לגביו יש לו רשיון נהיגה, תשלל זכאותו לפיצויים לפי חוק הפיצויים, אם הפר בנהיגתו תנאי מתנאי רשיון הנהיגה שלו. ציינתי את המחלוקת בפירוש סעיף ‎7(3), אך אין לי צורך להכריע בדבר. לצורך דיוננו, אני מוכן להניח, מבלי לקבוע כך, שגם הפרת תנאי רשיון נהיגה כמוה כנהיגה ללא רשיון ברכב, כמובנה בסעיף ‎7(3) לחוק הפיצויים. ההכרעה אינה נדרשת, לאור עמדתי, שתוצג להלן, לפיה המשיב כללא הפר את תנאי רשיונו. יוצא, אם כן, כי גם לפי פרשנות סעיף ‎7(3) שהמבקשת טוענת לה - לא נשללת זכאותו של המשיב לפיצוי מכוח חוק הפיצויים. פרשנות תקנה ‎178(א)(‎2א) לתקנות התעבור ‎7. תקנה ‎178(א)(‎2א), אשר פרשנותה שנויה במחלוקת, צוטטה לעיל. שאלת פרשנותה של התקנה, והשאלה האם המבחן הרלוונטי הוא מבחן הנוסעים בכוח או בפועל, העסיקה רבות את הפסיקה בערכאות הנמוכות, אך טרם ניתן לה מענה בבית משפט זה (לפסיקה הקובעת את מבחן הנוסעים בפועל כן הקובע, ראו, לדוגמה, ת"א (כפר סבא) ‎2486/00 בראנסי נ' כלל, מפי הנשיא פרגו (טרם פורסם); ת"א (אשדוד) ‎243/99 ביטון סוליקה נ' אבנר ואח', מפי סגן הנשיא חמדני (טרם פורסם) ; ת"א (שלום, תל אביב) ‎90300/00 וסילי צורן נ' גבריאל אזולאי ואח', מפי סגן הנשיא גורפינ(טרם פורסם). בשאלה דומה, המתייחסת לפרשנותה של תקנה ‎179(5) לתקנות התעבורה קבעה השופטת גרסטל את מבחן הנוסעים בפועל כמבחן הקובע. ראו: ת"א ‎2004/99, 3100/99, הנ"ל. לפסיקה הקובעת את מבחן מספר הנוסעים המותרים להסעה ברכב כמבחן הקובע, ראו, לדוגמה, ת"א (שלום, ירלים) ‎5156/98 מונזר בגדאדי נ' "המאגר" הישראלי לביטוחי רכב בע"מ, מפי השופט פרקש (טרם פורסם)). עמדתי היא, כי המשיב לא הפר את תנאי רשיון הנהיגה שלו, שעה שנהג באוטובוס זעיר שבו ניתן להסיע עד עשרה נוסעים מלבדו, אך לא הסיע בו בפועל נוסעים. לדעתי, יש לפרש את תקנה ‎178(א)(‎2א), כך שההגבלה הנזכרת בה היא ביחס למספר הנוסעים בפועל באוטובוס הזעיר, דהיינו שהולא יעלה על שמונה, ולא על מספר הנוסעים שמותר להסיע ברכב על פי תנאי רשיון הרכב. פרשנות זו נלמדת מלשון התקנה ומתכליתה. ‎8. בתקנה הנדונה בחר המחוקק לנקוט בלשון "ובלבד שמספר הנוסעים בו למעט הנהג אינו עולה על שמונה". לשון זו, על פי פשוטה, תומכת בעמדת המשיבים, לפיה המבחן הרלוונטי הוא מבחן הנוסעים בפועל. התקנה מזכירה "נוסעים בו" (ברכב) ולא מספר מושבים בו או מספר אנשים שמותר להיע בו. מסקנה זו מתחזקת, נוכח הלשון בה בחר מתקין התקנות בתקנה ‎178(א) לגבי מקרים נוספים המכוסים על ידי רשיון נהיגה דרגה ‎2 תקנת משנה ‎178 (א)(‎1) קובעת ‎178(א). רשיון דרגה ‎2 הוא רשיון לנהוג - (‎1). ברכב מנועי שצויין ברשיונו כרכב נוסעים פרטי, כרכב פרטי דו-שימושי כרכב מדברי שמשקלו הכולל המותר לפי רשיונו אינו עולה על ‎4000 ק"ג וכרכב חשמלי ובלבד שמספר מקומות הישיבה לפי רשיונו אינו עולה על שמונה מלבד הנהג" מסתבר, שכשרצה מתקין התקנות להתייחס למספר נוסעים שמותר להסיע ברכב או למספר מושבים בו, ידע לציין זאת במפורש. יוצא, כי בחירתו של המחוקק בתקנה ‎178(א)(‎2א) בלשון "ובלבד שמספר הנוסעים בו" נעשתה תוך שהוא מודע לפער בין הלשון שבחר לבין לשונה של תקנה ‎178(א)(‎1דברת מפורשות על "מספר מקומות הישיבה" ברכב. גם לשונה של תקנת משנה ‎178(א)(‎2) היתה מול עיניו של המחוקק כשהתקין את תקנה ‎178(א)(‎2א). תקנת משנה זו קוב "‎178(א). רשיון דרגה ‎2 הוא רשיון לנהוג - (‎2) ברכב מנועי מסחרי שמשקלו הכולל המותר לפי רשיונו אינו עולה על ‎4000 ק"ג ואם רכב כאמור מסיע נוסעים לא יעלה מספר הנוסעים, למעט הנוהג, על שמונה" עינינו רואות, כי הלשון שנבחרה בתקנה ‎178(א)(‎2א) הנ"ל דומה ללשונה של תקנה ‎178 (א)(‎2), שדנה גם היא במספר הנוסעים בפועל ברכב. קיים אמנם שוני בין שתי התקנות, כשבתקנה ‎178(א)(‎2), להבדיל מתקנה ‎178(א)(‎2א), מוספות המילים "ואם רכב כאמור מסיע נוסעים". לי, כי הצורך בתוספת מילים אלה נעוץ בעובדה שתקנה ‎178(א)(‎2) דנה באופן כללי ברכבים מנועיים מסחריים ולא רק ברכבים המיועדים להסעת נוסעים, בעוד שתקנה ‎178(א)(‎2א) דנה אך ורק באוטובוס זעיר, המיועד, על פי הגדרתו, להסעת נוסע ‎9. עמדה זו מתחזקת גם לאור האופן שבו תיקן מתקין התקנות את תקנה ‎178(א)(‎2א) הנ"ל ביחס לאוטובוס זעיר. ביום ‎6.6.2000 תוקנו תקנות התעבורה כך שנקבע כי נהג יהא רשאי לנהוג באוטובוס זעיר ציבורי רק אם קיבל לכך היתר מיוחד מרשות הרישוי לאחר שסיים קורס לנהגי אוט זעיר ציבורי ועמד במבחנים לפי תכנית שאישרה רשות הרישוי ובידו אישור על כך. במקביל, נקבעה הוראת מעבר שקבעה כי מי שביום ‎6.7.2000 היה בידו רשיון לפי תקנה זו, יהא רשאי להמשיך להסיע באוטובוס זעיר שמונה נוסעים, לפי העניין, עד ‎31.12.2001 (ראו: תיקון תש"ס (‎2)ת ‎6039 (6.6.00), עמ' ‎639; וכן תיקון תשס"א (‎3) ק"ת ‎6097 (29.3.01), עמ' ‎698). נוסחה של הוראת המעבר מחזק גם הוא את הפרשנות לה טוענים המשיבים. הוראת המעבר קובעת כי נהג אוטובוס זעיר, שהיה בעל רשיון ביום שינוי התקנות יהא רשאי להמשיך להסיע עד שמונה נוסעלא כי נהג כזה יהא רשאי להמשיך להסיע אוטובוס זעיר המיועד להסעת שמונה אנשים. ברי, על כן, כי בעת תיקון התקנות ראה המתקין את התקנה הנידונה ככזו המתייחסת למספר הנוסעים בפועל ברכב ולא למספר הנוסעים בכוח שניתן להסיע ברכב. ‎10. תקנה ‎178(א)(‎2א) קובעת, שבעל רשיון דרגה ‎2 רשאי לנהוג באוטובוס זעיר. אוטובוס זעיר הינו, על פי הגדרתו, רכב אשר, בין היתר, מיועד על פי מבנהו להסעת עד חמישה עשר נוסעים בנוסף לנהג. על פי שילוב של שתי ההוראות, בעל רשיון ‎2 רשאי לנהוג ברכב אשר, בין יתיו, הוא מיועד על פי מבנהו להסיע מספר נוסעים כאמור. לא סביר שמי שמותר לו להסיע רכב כזה, דהיינו שמבנהו מתאים להסעת עד חמישה עשר נוסעים, לא יהיה רשאי להסיע רכב אשר, על פי רשיונו, מותר להסיע בו עד חמישה עשר נוסעים. יותר מתקבל על הדעת, שאם חלה הגבלה בהסעת נוסעים, תהיה זו של מספר הנוסעים בפועל ברכב. ‎11. מכל האמור לעיל לעניין פרשנות תקנה ‎178(א)(‎2א), עולה כי לשונה של התקנה, לשון הוראות אחרות בתקנות והאופן שבו תוקן נוסח תקנה ‎178(א)(‎2א) ב‎6.6.2000-, תומכים בפרשנות לפיה המבחן הרלוונטי הוא מבחן הנוסעים ב ‎12. גם תכליתה של התקנה עולה בקנה אחד עם הפרשנות שטוענים לה המשיבים. למספר הנוסעים בפועל ברכב ישנה השפעה על מידת הסיכון שנוטל על עצמו הנהג ועל מידת האחריות הכרוכה בנהיגה. עמד על כך השופט אשר בציינו: "הסעת מספר רב של נוסעים כרוכה באחריות מרובה וטעונה סידורים מיוחדים בכלי הרכב עצמו וכישורים נוספים של הנוהג בו" (ראו: ע"א ‎790/77 ד"ר אלנה אורט ו‎2- אח' נ' הפול לביטוח חובה, פ"ד לד(‎2) 785, 792 על כן, ככל שמספר הנוסעים בפועל ברכב הוא יותר גדול, כן ראוי לדרוש מן הנוהג בו מיומנות גבוהה יותר בנהיגה. לעומת זאת, למספר הנוסעים שמותר להסיע ברכב, כשלעצמו, אין השפעה על הכישורים הנדרשים מן הנהג ועל הסיכון שהוא נוטל בנהיגתו, כל עוד מדובר ברכב שמשקלו אינו שונה וההבדל היחיד בינו לבין הרכב האחר הוא במספר המושבים המותקנים בו. ‎13. לאור כל האמור לעיל, נראית לי עמדת המשיבים, לפיה תקנה ‎178(א)(‎2א) לתקנות התעבורה, במתכונתה ביום התאונה, קבעה תנאי לגבי רשיונות הנהיגה בדרגה ‎2 בכך, שמספר הנוסעים בפועל באוטובוס זעיר לא יעלה על שמונה. לאור פרשנות זו, יוצא כי המשיב לא הפר את תנאי רשהנהיגה שהיה בידו בשעה שנהג בגפו באוטובוס זעיר, שעל פי רישיונו ניתן להסיע בו עד עשרה נוסעים מלבד הנהג. על כן, אין בהוראות סעיף ‎7(3) לחוק הפיצויים להוות מכשול בפניו לקבלת פיצויים לפי חוק הפיצויים. האם נשללת זכותו של המשיב מכוח תנאי הפוליסה? ‎14. לאחר שראינו כי זכאותו של המשיב לפיצויים לא נשללת מכוח סעיף ‎7(3), יש לבחון האם נשללת זכאותו מכוח תנאי בפוליסת הביטוח. פוליסת הביטוח בין הצדדים, מתנה את הכיסוי הביטוחי בכך שהנהג הוא בעל "רשיון בר תוקף לנהיגה בסוג הרכב הנקוב בתעודה". בית המשפט קמא קבעפסק דינו, כי פוליסת הביטוח מכסה כל נהג שרשיונו מאפשר לו לנהוג ברכב מסוג כלי הרכב הנקוב בתעודת הביטוח. לגישתו של בית המשפט המחוזי, די בכך שהמבוטח ינהג באוטובוס מסוג אוטובוס זעיר בעת התאונה, כדי שחברת הביטוח תחוב בפיצוי נזקיו, אפילו אם לא עמד בתנאים שמתנה רשיון הנהיגה שלו בדבר מספר הנוסעים המוסעים ברכב או המותרים להסעה בו. קביעה זו של בית המשפט המחוזי, מתיישבת היטב עם פסיקה ענפה של בתי המשפט המחוזיים בה נדונה שאלת היקף הכיסוי הביטוחי במקרים בהם הנוהג - התובע, נהג ברכב תוך הפרת תנאי רשיון הנהיגה. פסיקה זו קבעה, כי לצורך שאלת הכיסוי הביטוחי, יש להבחין בין נהיגה שהיא ברשיון, אך תוך הפרת תנאיו לבין נהיגה שהיא ללא רשיון. באותה פסיקה נפסק, כי מבחן "סוג הרכב" הוא המבחן לפיו יש להכריע בשאלה אם נהיגתו של נהג היתה עם או ללא רשיון. משמעותו של מבחן זה היא, כי כל עוד רשיון הנהיגה מתיר לנהג לנהוג בסוג הרכב בו נהג בפועל, אפילו אם פרטי הרשיון אינם תואמים באופן מלא את מאפייני הרכב הספציפי בו נהג, או את פרטי הנסיעה הספציפית, הנסיעה תהיה מכוסה על ידי הפוליסה (ראו, למשל, ת"א (נצרת) ‎835/78 עבאסי נ' הפול, פ"מ תש"ם (א) ‎15, 20; ת"(חיפה) ‎375/91 אלבז נ' הפול, צלטנר ‎1192, 1197-1198 ; ת"א (נצרת) ‎776/85 ברזאני נ' בוטרוס, צלטנר ‎378, 378-380 ; ת"א (ירושלים) ‎1136/86 טסקר נ' הדר, צלטנר ‎381 (ב), ‎381 בענייננו, אין צורך שנזדקק לפרשנות באותם פסקי דין, שכן, כמבואר לעיל, המשיב כלל לא הפר את תנאי רשיונו שעה שנפגע בתאונה. לפיכך, ברור שהפוליסה מכסה את התאונה בה נפגע. ‎15. עוד טוענת המבקשת, כי בית המשפט קמא נפל לכלל טעות בכך שבבואו להכריע בשאלת תקפות הפוליסה, התייחס לתעודת הביטוח ולא לפוליסה עצמה. מטעם זה היא מבקשת לצרף, בשלב זה של הערעור, את פוליסת הביטוח כראיה חדשה. לטענת המבקשת, פסק הדין המחוזי, כמו גם פסיקה קודמת שסקה בסוגיה התמקדו בתעודת הביטוח (שהיא מסמך אישור בלבד) ולא בפוליסת הביטוח. בעוד שתעודת הביטוח מתייחסת לרשיון נהיגה ב"סוג" הרכב, בפוליסת הביטוח לא מוזכרת כלל המילה "סוג". על כן, לטענתם, אין להחיל את מבחן ה"סוג" על פוליסת הביטוח. המשיב מתנגד לצרף את הפוליסה כראיה. זאת, משום שהמבקשת לא טענה בערכאות קודמות כי התניות הנקובות בפוליסת הביטוח הן המחייבות, אלא הסתמכה בעצמה, הן בדיונים בפני שתי הערכאות הקודמות והן בבקשת רשות הערעור, על האמור בתעודת הביטוח. גם קרנית (המשיבה ‎2) מצטרפת לטענות אלה, ומוסיפה כי אין במסמךהפוליסה שצורף דבר הקושר בין חברת אבנר לבין הנהג, ואין בו ראיה לכך שהפוליסה אושרה, כנטען, על ידי המפקח על הביטוח. ‎16. ככלל, בית המשפט לערעור אינו דן בראיות אשר לא היו בפני הערכאה הראשונה. עם זאת, תקנה ‎457 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד‎1984-, מאפשרת לבית המשפט להתיר לבעל דין, לבקשתו, להגיש ראיות נוספות בערעור אם הוא סבור כי הראיה דרושה לו על מנת "לאפשר לו מתןק דין או מכל סיבה חשובה אחרת". הלכה היא כי רשלנותו של בעל דין, בגינה לא הובאה הראיה בערכאה הראשונה, אינה יכולה לשמש עילה להבאת ראיות בשלב מאוחר (ע"א ‎371/81 יוסף נוריאל נ' עלי עבד אל רחים אלשיך, פ"ד ל"ז (‎4) 600 ; ע"א ‎391/80 לסרסון ואח' נ' שיכון עובדים"מ, פ"ד לח (‎2) 237). בענייננו, לא הציגה המבקשת כל סיבה מוצדקת בגללה נמנעה מלהביא את פוליסת הביטוח כראיה, עד לשלב זה של הדיון. בנסיבות אלה, אין הצדקה להיענות לבקשה בשלב מאוחר זה של הדיון. ‎17. למעלה מן הצורך, אציין כי גם לו היתה הפוליסה מתקבלת כראיה, לא היה בכך כדי לשנות את תוצאות פסק הדין. ראשית, מהטעם המבואר לעיל, המשיב כלל לא הפר את תנאי רשיון הנהיגה שלו. שנית, עיון בנוסח הפוליסה שצירפה המבקשת, לא העלה דבר המצדיק סטייה ממבחן "סוג הרכב" קבעה הפסיקה ביחס לשאלת הכיסוי הביטוחי. סעיף ‎2 לפוליסת הביטוח שביקשה המבקשת לצרף קובע כי: "על אף האמור בפוליסה זו, לא תהא החברה אחראית לתשלום כלשהוא על פי פוליסה זו ... ב. עבור או בגין תאונת דרכים : ... ‎2. שעה שכלי הרכב היה נהוג , או נעשה בו שימוש בידי אדם שאיננו נכלל בין בני האדם או סוגי בני האדם הזכאים לנהוג בכלי הרכב המפורטים בתעודת הביטוח". סעיף ‎11 לפוליסה הנ"ל, מגדיר "כלי רכב" כ"כלי רכב המתואר בתעודה". נראה לי, כי גם את הנוסח שצירפה המבקשת, יש לפרש כך שאדם ה"זכאי לנהוג בכלי הרכב המפורט בתעודת הביטוח" הוא אדם בעל רשיון לנהוג ברכב מסוג כלי הרכב הנזכר בתעודה. עמדה זו מתיישבת עם השאיפה למצוא הרמוניה בין נוסחה של תעודת הביטוח לנוסחה של הפוליסה. התוצאה ‎18. לאור כל האמור לעיל, זכאותו של המשיב לפיצויים בגין נזקי התאונה שנגרמו לו אינה נשללת לא על ידי סעיף ‎7(3) לחוק הפיצויים ואף לא על פי הוראות פוליסת הביטוח. הערעור נדחה. המבקשת תשלם לכל אחת מן המשיבים שכר טרחת עורך דין תאונות דרכים בערעור זה בסך ‎15,000 ש"ח. ש ו פ ט הנשיא א' ברק: אני מסכים. ה נ ש י א השופט י' אנגלרד: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ת' אור. משפט תעבורהתאונת דרכיםאוטובוסרישיון נהיגה