פסק דין בפני תביעתו של התובע לתגמולי ביטוח על פי פוליסת ביטוח שרכש מחברת הביטוח אליהו (להלן הנתבעת) בגין גניבת רכב שהיה בבעלותו. רקע ועובדות: התובע והנתבעת הגיעו להסכמה דיונית כי ההכרעה בתביעה העיקרית תעשה ע"י הגשת סיכומים בכתב על יסוד מסמכים שהוגשו בהסכמה ובית המשפט יפסוק על סמך סיכומיהם. כן הסכימו ביניהם הצדדים הנ"ל בדבר חלק מהעובדות שיובאו להלן : תחילתה של הפרשה בחודש 3/99 אז נענה התובע למודעה שפורסמה בעיתון ידיעות אחרונות ובה הוצע למכירה רכב מסוג טויוטה קורולה משנת ייצור 1998 (להלן "הרכב"), ברשיון הרכב נרשם כי בעליו הוא אדם בשם אבידר משה. התובע נפגש עם המוכר שהזדהה כבעל הרכב בשם משה אבידר לבקשת התובע מסר לו את הרכב לצורך בדיקתו במכון לבדיקת רכבים לפני קניה. לאחר שקיבל את תוצאות הבדיקה ניגש יחד עם המוכר לסניף הדואר בקרית טבעון שם ביקש לבדוק האם רובצים על הרכב עיקולים או שעבודים. כן טען התובע כי בדק בסניף הדואר את אמיתותו של רשיון הרכב. עוד בדק אם, כפי שרשום ברשיון הרכב שבידו, אין בעלים קודמים מלבד המוכר ושהרכב היה בבעלות פרטית. לאחר הבדיקות הנ"ל יצאה העסקה לפועל. התובע שלם למוכר במזומן את המחיר הרכב והבעלות ברכב הועברה על שמו של התובע. לאחר הרכישה כשהרכב בידו פנה לסוכן ביטוח - נציג הנתבעת ורכש פוליסת ביטוח עבור הרכב. בתאריך 28/5/99 נגנב הרכב בעת שחנה סמוך לביתו של התובע בקרית טבעון. התובע דיווח על גניבת הרכב למשטרת ישראל, לנתבעת ולמשרד הרישוי. לבקשתו הנפיק עבורו משרד הרישוי טופס "שאילתא לאיתור והקרנת פרטי רכב ובעליו", בו נירשם מידע שלטענת התובע לא נחשף בפניו בבדיקתו הראשונה שביצע ערב הקניה בסניף הדואר. בטופס נרשם כי הרכב הנו רכב השכרה לשעבר, וכן כי היו לרכב שני בעלים קודמים. כאמור טוען התובע כי בבדיקתו בעת הקניה נירשם כי הרכב היה בבעלות פרטית וכי לא היו לו בעלים קודמים מלבד המוכר. מחקירת המשטרה ומהחקירה שבוצעה על ידי חוקר מטעם הנתבעת, חקירות שבוצעו לאחר שנגנב הרכב מהתובע הוברר כי הרכב שרכש התובע היה רכב גנוב, שנימכר לו ע"י אדם בשם ארנון בן דוד לויט, שביצע שורה ארוכה של מעשה גניבה, מרמה, זיוף רשיונות, לוחיות רישוי תעודות זיהוי ועוד. בגין מעשיו אלו נשפט והורשע לויט במסגרת ת.פ (מחוזי ת"א) 40384/99. מהחקירה, כפי שהשתקפה בפסק הדין שניתן בתיק הנ"ל עולה כי אותו לויט התחזה לבעל הרכב מר אבידר משה. לויט פרץ לרכבו של אבידר וגנב ממנו את רשיונות רכבו ותעודת הזהות וכך באמצעות מסמכים אלו וכן תעודת זיהוי, רשיונות רכב מזויפים ולוחיות רישוי מזויפות הערים על התובע, על הבודק ממכון הבדיקה ועל הפקיד בסניף הדואר ומכר את הרכב הגנוב. אין חולק כי עובדת היותו של הרכב גנוב נתבררה לתובע רק לאחר שהרכב נגנב ממנו. הצדדים הסכימו בינהם גם כי ערכו של רכב זהה במועד גניבת הרכב היה 84,600 ש"ח וכי שוויו של רכב השכרה לשעבר נמוך ב- 10% מהערך הקבוע במחירון. התובע פנה אל הנתבעת בדרישה לפיצוי כספי בגין הרכב וזו דחתה את דרישתו, לטענתה, מפני שמדובר ברכב שפרטיו זויפו ולכן, היות שההתקשרות בחוזה הביטוח בטעות יסודה חוזה הביטוח מבוטל. הנתבעת אף שלחה לתובע המחאה בגובה דמי הביטוח ששולמו ע"י התובע בגין הפוליסה שרכש. המחאה זו לא נמשכה ע"י התובע והוחזרה לנתבעת. טענות התובע : לטענת התובע עשה הוא כל שביכולתו במסגרת הנהוג לבדיקת הרכב לפני הקניה. ראשית בדק במכון המתמחה בבדיקת רכב לפני קניה וכן בדק בסניף הדואר את עברו של הרכב, בדק האם רובצים על הרכב עיקולים או שעבודים, ורק לאחר שהיה שבע רצון מתוצאות בדיקותיו בוצעה העסקה. לטענת התובע כשביקש לבטח את הרכב מסר לתובעת את כל הפרטים שהיו ידועים לו אודות הרכב באותו זמן, על כן לא ניתן לבטל את חוזה הביטוח באופן חד צדדי מחמת אי גילוי פרטים מהותיים. לטענתו מדובר בסוגיית "הטעות משותפת" המוסדרת בסעיף 14(ב) לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג - 1973, הקובע כי לצורך ביטול חוזה על פי סעיף זה יש צורך בפניה לבית המשפט שיורה על ביטולו של החוזה. לטענתו הנתבעת לא פנתה לבית המשפט לביטולו של החוזה אלא "עשתה דין לעצמה ושלחה הודעת ביטול חד צדדית ...", על כן חוזה הביטוח אינו בטל ויש לפצותו בגין ערכו של הרכב שנגנב. לעניין גובה הפיצוי טוען התובע כי יש לפצותו בגין ערך הרכב כפי שהאמינו הצדדים בעת שהתקשרו בחוזה הביטוח שזהו ערכו. לטענתו, על פי אמונה משותפת זו לגבי ערך הרכב, שולמה פרמיית הביטוח ומשנגנב הרכב יש לפצותו בגין ערך זה. טענות הנתבעת : לטענת הנתבעת פרטי הרכב שבוטח אינם נכונים, מדובר בהתקשרות חוזית שבטעות יסודה ולכן חוזה הביטוח בטל. כאמור הודעה ברוח זו נשלחה לתובע בצרוף דמי הביטוח ששילם התובע עבור הפוליסה. התובעת טוענת כי לו הייתה יודעת שפרטי הרכב זויפו לא הייתה מתקשרת עם התובע בחוזה הביטוח. לטענתה לאור הודעתה לתובע על ביטול החוזה, מכוח סעיף 7 לחוק חוזה ביטוח התשמ"א 1981, ומכוחו של חוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג - 1973, יש לראות את החוזה שנכרת בין הצדדים כמבוטל. עוד טוענת הנתבעת כי במקרה דנן יש להחיל את הוראות סעיף 14(א) לחוק החוזים הדן בביטול חוזה במקרה של טעות וקובע כי במקרה שצד שהתקשר בחוזה מתוך טעות והצד השני ידע על הטעות או היה עליו לדעת, רשאי הטועה לבטל את החוזה. הנתבעת טוענת כי התובע לא רכש את הרכב על פי תקנת השוק לכן בנסיבות המקרה ועל פי עדותו של התובע אודות הגניבה במשטרה, בעת קנית הרכב חשד התובע במוכר אך "עצם את עיניו" ולא עשה יותר כדי לבדוק את כשירות העסקה. לכן לטענתה יש להסיק כי היה על התובע לדעת על הטעות ומכאן קמה לנתבעת הזכות להודיע על ביטול החוזה מכוחו של סעיף 14(א) לחוק החוזים. לחילופין טוענת התובעת כי גם אם יחולו על המקרה הוראות סעיף 14(ב) לחוק ונדרשת פניה לבית המשפט לצורך ביטול החוזה, הרי שפניה כזו נעשתה במסגרת כתב הגנתה שהוגש לבית המשפט בתיק זה בו ביקשה מבית המשפט להכריז על בטלות החוזה (סעיף 7 לכתב ההגנה). הנתבעת טוענת כי לתובע לא נגרם כל נזק מאירוע הגניבה ולא יגרם לו כל נזק מביטולו של החוזה שכן לפני אירוע הגניבה החזיק התובע ברכב גנוב, שהוא חסר ערך כלכלי, לכן ביטול החוזה לא יזיק לו ואילו לנתבעת יגרם עוול ונזק גדול. לטענתה פיצויו של התובע יעמידו במצב טוב יותר ממה שהיה אילולא ניגנב הרכב ממנו. לחילופין טוענת הנתבעת כי הנתבע לא הוכיח איזה נזק נגרם לו. דיון : השאלות השנויות במחלוקת ודורשות דיון : א. א. האם חוזה הביטוח שבין הצדדים תקף ? אם כן, ב. ב. האם הנתבעת חייבת לשלם לתובע את תגמולי הביטוח על פי חוזה הביטוח ? אם כן, ג. שיעור הנזק (אם בכלל) ? תוקפו של החוזה ? פוליסת ביטוח אותה רוכש מבוטח נועדה להבטיחו מפני סיכונים אותם מבקש המבוטח להעביר לחברת הביטוח. לצורך כך מתקשר המבוטח בחוזה עם חברת הביטוח. בגין העברת סיכון זו משלם המבוטח פרמיה המגלמת את מחירו של הסיכון אותו מבקש המבוטח להעביר. במקרה דנן מבקשת חברת הביטוח ביטולו של ההסכם מחמת טעות. ביטולו של ההסכם יפטור את חברת הביטוח מלשלם בגין הסיכון שנטלה על עצמה על פי ההסכם לאחר שהתממש הסיכון שמפניו ביטחה את הרכב. להלן תיבחן שאלת תוקפו של החוזה שבין הצדדים והאם יש להיעתר לבקשת חברת הביטוח ולהורות על ביטולו של ההסכם לאלתר. על חוזה הביטוח חלות שתי מערכות דינים, האחת ספציפית, חוק חוזה הביטוח התשמ"א - 1981, והשניה כללית, חוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג - 1973. מעל חוזה הביטוח ובכלל מרחף עקרון העל המחייב במימושו ובקיומו, עקרון תום הלב. להלן יבחן תוקף החוזה על פי שתי מערכות דינים אלו ולאורו של עקרון תום הלב. ראשית לחוק חוזה הביטוח התשמ"א - 1981 : חוק חוזה הביטוח מטיל על המבוטח חובת גילוי של כל הפרטים הקשורים לחוזה הביטוח ושיש בהן כדי להשפיע על נכונותו של מבטח סביר לבחור שלא להתקשר בחוזה הביטוח עם המבוטח. על המבוטח חלה חובת גילוי של כל פרט מהותי הקשור לחוזה אותו הוא מבקש לכרות. חל איסור על המבוטח להסתיר בכוונת מרמה פרטים מהותיים מהמבטח. דרישת גילוי זו מגלמת למעשה את הדרישה לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה עובר לכריתתו ובמשך כל חייו של החוזה. דרישת זו תוארה ע"י כבוד השופט א. שלו "כעמוד האש ההולך לפני המחנה", ע"א (ת"א) 1059/91 בנק לאומי נ' Helimex Trade, נד(3) 353. עילת הביטול ובעקבותיה ההפטר מתשלום המצויה בסעיף 7 לחוק עומדת למבטח כאשר המבוטח משיב או מסתיר פרטים מהותיים בכוונת מרמה. במקרה דנן הסכימו הצדדים כי במועד כריתת חוזה הביטוח התובע לא ידע אודות הפרטים המהותיים בהקשר לרכב. אין חולק כי תשובותיו של התובע היו כנות ומלאות והוא מסר לסוכן הביטוח את כל הפרטים שהיו במועד כריתת חוזה הביטוח בתחום ידיעתו בתום לב ובדרך מקובלת. לא שוכנעתי שהתובע הסתיר פרט כלשהוא בכוונת מרמה. על כן אני דוחה את טענת ביטול החוזה ככול שהיא נסמכת על חוק חוזה הביטוח. עילת הביטול בחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג - 1973 : לטענת הנתבעת יש לבטל את חוזה הביטוח שנכרת בין הצדדים ועל כן מבקשת היא לראשונה בכתב הגנתה מבית המשפט להכריז על ביטולו של הסכם הביטוח שבינה ובין התובע. לטענתה יש להחיל על המקרה את הוראות ס' 14 (א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973. כתמיכה לטענה זו הפנה ב"כ המלומד של הנתבעת למספר פסקי דין ובינהם לע"א 440/75 זנדבנק נגד דנציגר פ"ד ל(2) 260 בעמ' 272: "סעיף 14(א) כולל בחובו הוראות בקשר לשני מצבים אפשריים (ראה גם הצעות חוק 880, תש"ל, 130); האחת טעות חד צדדית, היינו טעות שהיא של צד אחד בלבד אולם הצד השני ידע או שהיה עליו לדעת עליה; הסוג השני - טעות משותפת, היינו טעות של שני הצדדים גם יחד. כאשר הטעות היא יסודית, היינו כאשר יש להניח כי לולא הטעות לא היה הצד הטועה מתקשר בחוזה בכלל והצד השני ידע או היה עליו לדעת על כך, הרי רשאי הצד הטועה לבטל את החוזה". (ההדגשה אינה במקור - י.א.) לטענת התובע יש להחיל על המקרה שלפנינו את הוראות החוק והפסיקה בעניין טעות משותפת, המצויים לשיטתו במסגרת ההסדר הקבוע בסעיף 14(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973. טעות משותפת מתעוררת כאשר שני הצדדים טועים לגבי מצב העניינים הקיים, לשון אחרת : הצדדים מניחים הנחה עובדתית ו/או משפטית שאינה נכונה. טעות זו אינה פוגעת בהשתכללות החוזה ועל הצד הרוצה לבטל את החוזה מחמת טעות כזו לפנות לבית המשפט לאחר שהתוודע לטעותו ולבקש את ביטול ההסכם. לעניין זה ראה: ע"א 5664/83 זהבה כנען נגד U.S.A פ"ד נ"א (1) 114 עמ' 125. וכן ראה ג.שלו "דיני חוזים" עמ' 202. לשאלת סיווגה של הטעות המשותפת בין החלופות השונות שבסעיף 14(א) או 14(ב) לחוק נפקות בעיקר לעניין אופן ביטולו של חוזה שנפלה בו טעות מעין זו. בעבר היו הדעות בפסיקה ובקרב המלומדים חלוקות בשאלה זו, אולם כיום הדעה הרווחת היא כי סוגיית הטעות המשותפת מוסדרת בסעיף 14(ב) לחוק. לעניין זה ראה ע"א 7024/97 ניסים עדיקה נ' אהוד תמיר, תק-על 2000 (4) 189 עמ' 190: "לענייננו רלבנטית הוראת סעיף 14(ב) לחוק החוזים ... על הטוען לביטול החוזה בגין טעות להראות הן כי התקשרותו בחוזה נבעה מטעות, הנבחנת על פי מבחן סוביקטיבי, והן כי טעותו היא יסודית בעיני האדם הסביר, לאמור על פי מבחן אוביקטיבי (ד' פרידמן ונ' כהן חוזים (כרך ב') בעמ' 673; ג' שלו דיני חוזים (מהדורה שניה) בעמ' 192). יחד עם זאת, מאחר שטעותו של מבקש הביטול לא היתה ידועה לצד השני, ומאחר שאין כל דופי בהתנהגותו של צד זה, מותנה הביטול בשיקול דעתו של בית המשפט, שרשאי לבטל את החוזה "אם ראה שמן הצדק לעשות זאת". וכן בתמ"ש (ת"א) 7930/96 ניחימוביץ נגד ניחימוביץ תק - מש 97(2) 72. מבין החלופות שהוצעו ע"י הצדדים לסיווגה של סוגיית הטעות המשותפת, דעתי היא שיש להחיל את הוראות סעיף 14(ב) לחוק הן על סוגיית הטעות המשותפת והן על המקרה שלפנינו כפי שיבואר להלן. (ראה: ג. שלו "דיני חוזים" מהדורה 2 עמ' 511). ס' 14 (א) לחוק החוזים קובע : "מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן היה להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני ידע או היה עליו לדעת על כך, רשאי לבטל את החוזה". היות שאין חולק על כך כי במקרה דנן לא ידע התובע בעת שרכש את פוליסת הביטוח כי מדובר ברכב גנוב, יש לבדוק האם (כדרישת סעיף 14(א) לחוק החוזים) היה עליו לדעת אודות הטעות והאם נפל דופי בהתנהגותו. יסודות הידיעה בכוח קובעים כי על האדם לדעת את מה שאדם סביר היה יודע באותן נסיבות. מהראיות שהוצגו בפני עפ"י ההסכמה הדיונית אליה הגיעו הצדדים עולה כי התובע בדק את הרכב במכון המתמחה בבדיקת רכב לפני קניה וכי בבדיקה לא נמצא כל ממצא שיעורר את חשדו של התובע ואת חשדו של בודק הרכב במכון. לאחר מכן ניגש יחד עם המוכר לסניף הדואר שם בדקו השניים כי אין מניעה להעברת הבעלות מפאת עיקולים ו/או שעבודים הרובצים על הרכב. אני מקבל גם טענתו של התובע כי בדק את עברו של הרכב ונמסר לו כי לא רשומים בעלים קודמים לבד מהמוכר וכי מדובר ברכב "פרטי" ולא רכב השכרה לשעבר. לאחר בדיקות אלו גמלה בליבו ההחלטה להתקשר בעסקה שהושלמה ושמו של התובע נירשם כבעל הרכב. לאחר עיון בראיות שהוצגו בפני אני קובע כי התובע, בבואו לרכוש את הרכב פעל בסבירות ובמסגרת הנהוג והמקובל. בהעדר ידע מתאים מצדו פנה למכון ידוע המתמחה בבדיקת רכבים לפני קניה וכן למסוף משרד הרישוי שבסניף הדואר לצורך בירור פרטי הבעלות והזכויות ברכב. בדרך זו נוהג אדם מן הישוב בעת שהוא רוכש רכב. ב"כ הנתבעת הפנה לעדותו של התובע במשטרה אודות הגניבה "אנחנו לא היינו רגועים בקשר לאדם זה אבל בסוף החלטנו לקנות.."., מעדות זו למדה הנתבעת כי במוחו של התובע חלפו חשדות בגין כשרות העסקה וכי התובע צריך היה לחשוד במוכר שלפניו, ולהימנע מלהתקשר עמו בעסקה. סבורני כי מדובר בחשדות שניטעו אמנם במוחו של התובע עובר לעסקה אולם לאחר הבדיקות שערך הם נמוגו. יתכן אף שמדובר בחשדות שחזרו ועלו לכשנודע לתובע כי האדם שמכר לו רכב גנוב הוא אותו אדם בו חושדים בגניבת הרכב בשנית הפעם ממנו עצמו, אולם זאת רק לאחר שהרכב נגנב מהתובע עצמו. כאמור, ככל הנראה חלק מחשדותיו נולדו לאחר אירוע הגניבה ולא בעת העסקה עצמה, חשדות שעלו בליבו רק כשנדרש לשחזר את האירוע לאחר כחודשיים ולאחר שנודע לו כי נפל קורבן למעשה תרמית ונוכלות. לעניין אמירתו של התובע במשטרה כי : "הוא היה נראה נוכל" אמירה זו מיוחסת בעדותו של התובע לתקופה שלאחר הגניבה ולא ליום ביצוע העסקה כפי שהובנה ע"י הנתבעת. זאת ועוד, בנסיבות העניין ספק בעיני אם יכול היה התובע להיחלץ "מהרשת" אותה טווה סביבו מוכר הרכב. אותו מוכר שהועמד לדין בגין מעשה מרמה זה ורבים אחרים כונה ע"י כב' השופט כהן בת"פ 40384/99 מ"י נ' ארנון בן דוד לויט - כ"רב אומן בנוכלות ומעשה מרמה". טעותו של הנתבע לא הייתה ידועה לתובע ומאחר שלא מצאתי כל דופי בהתנהגותו של התובע מותנה הביטול בפניה לבית המשפט ובשיקול דעתו. לעניין זה ראה ע"א 440/75 זנדבנק נגד דנציגר פ"ד ל(2) 260, שם נקבעה תחולתו של סעיף 14(ב) לחוק במקרה של טעות שהצד השני לא ידע ולא היה עליו לדעת אודותיה. "סעיף קטן (ב) דן במקרה בו לא ידע הצד השני ולא היה עליו לדעת על הטעות, אך מבחינת טיב הטעות מדובר גם כאן על טעות יסודית היינו על טעות לגביה יש להניח שלולא הטעות לא היה הצד מתקשר בחוזה. במקרה זה מסור שיקול הדעת, אם לבטל את החוזה אם לאו בידי בית המשפט, אם פונה ומבקש זאת הצד שטעה. ... אנו רואים אפוא כי תנאי להעלאת טענה של טעות בסעיף 14(א), כי יעלה מן הראיות שהצד השני ידע או היה עליו לדעת על הטעות". ( שם בע"מ 273-274, ההדגשה אינה במקור - י.א.) (ראה: גם דעתה של ג.שלו בסיפרה "דיני חוזים" מהדורה 2 עמ' 197). על כן אני דוחה את טענתה ופרשנותה של הנתבעת בדבר תחולתו של סעיף 14(א) לחוק החוזים על המקרה שלפנינו היות שהתובע לא ידע ולא "יכול היה לדעת" אודות הטעות כדרישת סעיף 14(א) לחוק החוזים. סעיף 14(ב) לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג - 1973, קובע : "מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני לא ידע ולא היה עליו לדעת על כך, רשאי בית המשפט, לפי בקשת הצד שטעה, לבטל את החוזה, אם ראה שמן הצדק לעשות כן..." הסעיף מטיל על הצד המעונין בביטולו של ההסכם מחמת טעות משותפת לפנות בבקשה לביטול לבית המשפט כשעמד על טעותו. פניה לביטול מעין זו צריך שתעשה תוך זמן סביר מיום שעמד אותו צד על טעותו. סעיף 14(ב) לחוק החוזים נועד לאזן בין האינטרסים של שני הצדדים, כאשר הצד השני לא ידע על הטעות ולא היה עליו לדעת על כך. לכן הביטול אינו תלוי ברצונו של הטועה בלבד, ורק בית המשפט רשאי לבטל את החוזה לבקשת הצד שטעה. בית המשפט יפעיל את שיקול-דעתו, לאחר שיבחן את כל נסיבות המקרה, והוא מצווה לבחון שיקולים של "צדק" מבחינת איזון האינטרסים של כל הצדדים. לעניין זה ראה ע"א 406/82 ליאון נחמני נ' אהרן גלאור, פ"ד מא (1) 494. משכך הם פני הדברים, לצורך ביטול החוזה שבין הצדדים היה על הנתבעת כדרישת סעיף 14(ב) לחוק החוזים לפנות לבית המשפט לצורך ביטולו של החוזה ולעשות זאת תוך זמן סביר. הצורך בפניה לבית המשפט: לטענת הנתבעת כתב הגנתה כולל בחובו גם בקשה לבית המשפט להורות על ביטולו של ההסכם. בכתב הגנה יכול נתבע להעלות טענות שונות שתכליתן דחיית טענות התובע. בהקשר זה יכול נתבע להעלות כל טענה ובלבד שאין בה כדי לדרוש סעד בעיין כנגד התובע. לצורך קבלת סעד בעיין כגון סעד כספי או הצהרתי על הנתבע להגיש תביעה או תביעה שכנגד וכזו לא הוגשה. הצהרת בית המשפט על בטלותו של החוזה בהתאם להוראות סעיף 14(ב) לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג - 1973, שקולה או שוות ערך להודעת ביטול הנשלחת בגין עילות הביטול כגון הטעיה, כפיה ועושק. אקט הביטול הנעשה על ידי הנתבע הוא אקט נפרד מן הדיון המתנהל בתביעת התובע המבקש אכיפת ההסכם. גם ביטול לפי סעיף 14 (ב) יש לעשותו במסגרת תובענה לסעד בעיין ולא על ידי העלאת טענה זו בכתב ההגנה. כמובן שאין מניעה שלצורך כך תוגש תביעה שכנגד או תובענה נפרדת. דרישת הפניה תוך זמן סביר: לעניין הצורך בהודעה תוך הזמן סביר ראה ג.שלו "דיני חוזים" מהדורה שניה, בע"מ 197 : "כידוע צריך מבקש הביטול לפנות תוך זמן סביר מאז עמד על הטעות היוצרת עילת הביטול". כן ראה ראה ע"א 406/82 ליאון נחמני נ' אהרן גלאור, פ"ד מא (1) 494 : "כאשר למתקשר עילה לבטל את החוזה, חייב הוא להפעיל את עילת הביטול תוך זמן סביר (סעיף 20 לחוק); בדומה לכך, כאשר הביטול תלוי ברשותו של בית המשפט, על-פי הסעיף 14(ב) לחוק. גם אז על מבקש הביטול לפנות לבית המשפט תוך זמן סביר מאז עמד על הטעות היוצרת עילת ביטול; לא עשה כן, ישמש עניין זה שיקול בין שיקולי בית המשפט, אם צודק הוא לבטל את החוזה". ודוק, אין בפניה לבית המשפט בלבד כדי לפטור את הפונה מחובתו החוזית כל עוד לא בוטל החוזה ע"י בית המשפט. הנתבעת עמדה על טעותה וידעה כי הרכב שבוטח על ידה הינו רכב גנוב לפחות מיום 5/7/99 (היום בו הודיע החוקר מטעמה למשטרת ישראל אודות ממצאי חקירתו מטעם חברת הביטוח, נספח "ה" בסיכומי הנתבעת). בנסיבות העניין כפי שתוארו לעיל, הואיל שתביעה לביטול הסכם הביטוח לא הוגשה לבית המשפט וטענה ברוח זו הועלתה רק בכתב הגנה בחלוף כ - 4 חודשים מיום שנודע לנתבעת על טעותה, אפילו ניתן היה לבקש הביטול במסגרת כתב ההגנה, לא ניתן לומר שהנתבעת ביקשה ביטולו של החוזה תוך זמן סביר. כאמור יש לקבוע כי חוזה הביטוח תקף ושריר, שכן לא הוגשה כלל תובענה לצורך ביטול ההסכם. למעלה מן הצורך אני דוחה גם את טענתה הנוספת של הנתבעת כפי שיפורט להלן: לטענת הנתבעת הביטול מוצדק משום שאחרת יגרמו לה נזקים גדולים לעין שיעור מהנזק שיגרם לתובע, היות שלפני אירוע הגניבה החזיק התובע ברכב גנוב שהוא חסר ערך כלכלי ועל כן ביטול החוזה לא יגרום לו כל נזק. טענה זו נדונה בפסיקה וקיימת לגביה מחלוקת פוסקים. בעוד שבע.א. 1003/99 ו-1004/99 (מחוזי ב"ש) כלל נ. סבח ואח' וסבח נ. כלל ואח', (סעיף 7 לפסה"ד) נדחתה הטענה, הרי שבע.א. 66676/99 (מחוזי ת"א) פרושיצקי נ. סהר, נתקבלה הטענה, כי גם לולא הגניבה היה בידי התובע נכס חסר שווי כלכלי. הואיל שמחלוקת זו טרם הוכרעה ע"י בית המשפט העליון, לא קיימת הלכה מחייבת. במקרה דנן דומות עובדות המקרה יותר לאלו שתוארו בע.א. 1003/99 ו-1004/99, שכן מדובר בתובע שלא ידע כי הרכב אותו הוא רוכש הינו גנוב, עובדה שלא נתקיימה בפסק הדין בע.א. 66676/99. שם לא קיבל בית המשפט את הטענה כי התובע לא ידע בעת רכישת הרכב כי מדובר ברכב גנוב. בשני פסקי הדין הנ"ל נקבע כי יש לנקוט עפ"י הכלל הנקוב בסעיף 56(ג) לחוק חוזה הביטוח ולפיו: "תגמולי הביטוח יחושבו באופן שיביא את המוטב ככל האפשר למצב בו הוא נמצא בו אילולא קרה מקרה הביטוח". סבורני כי במסגרת השיקולים ליישומו של הסעיף הנ"ל על המקרה דנן אין להתעלם מהעובדה כי עובר למקרה הביטוח החזיק והשתמש התובע ברכב אותו רכש בכספו, רכב אשר שני הצדדים סברו שהוא בעליו, ועל אף שעמד בפני סיכון נוסף, עליו לא ידע אז, (כי רכב זה שהנו גנוב ילקח ממנו), הרי כל עוד לא התממש הסיכון הנוסף (לקיחת הרכב מהתובע והשבתו לבעליו האמיתי), השבת התובע "למצב בו היה נמצא אילולא התרחש מקרה הביטוח" מחייב כי חברת הביטוח תשלם לתובע את שווי הרכב. כאמור, זאת ובלבד שסיכון גניבת הרכב מהתובע, שבוטח ע"י הנתבעת, התממש לפני סיכון לקיחת הרכב מהתובע והשבתו לבעליו החוקי. יש לזכור כי עובר לגניבה החזיק בידיו התובע רכב ששוויו 84,460 ₪ עליו שולם מחיר מלא. כאמור הסיכון כי הרכב ילקח ממנו טרם התממש ויתכן שעד למימוש היה התובע מוכר את הרכב לאחר ומקבל את מחירו המלא ואף יתכן כי אותו אחר גם הוא היה מוכר אותו. לא הוצגה בפני שום ראיה שלפיה אילולא נגנב הרכב היה נלקח מהתובע ומוחזר לבעליו מיידית או בטווח קצר מאוד ממועד הגניבה (אילולא ארעה הגניבה). כמו כן לא הוצגה בפני ראיה כלשהי כי הרכב שנגנב, אותר לאחר תקופה מסויימת, או שהיה מאותר תוך תקופה מסויימת מגניבתו, שאז היה מקום ובסיס חזק לטענה כי התובע היה ממילא נותר בלא כלום והשבתו למצבו עובר לגניבה מחייבת משיקולי צדק לפטור את חברת הביטוח מן התשלום, או במילים אחרות לבטל את חוזה הביטוח. גם את טענת חברת הביטוח כי שיקולי צדק מחייבים לפטור אותה מתשלום שכן התובע ממילא היה עומד מול שוקת שבורה ואילו לה ניגרם נזק שאינו בר תיקון יש לדעתי לדחות. אין מדובר בקונה שרכש מן התובע. מדובר בחברת ביטוח העוסקת בעסקי ביטוח מתוך כדאיות. הרי לגבי כל רכב שמבוטח קיים אותו סיכון, שאם יגנב תצטרך המבטחת לשלם את ערכו, גם כאשר המחזיק הנו בעליו החוקי. בראיה כללית מפוזר "הנזק" הנגרם לחברת הביטוח מארועי גניבה או "מקרי ביטוח" בכלל ומחולק בין ציבור המבוטחים משלמי הפרמיות (ובינהם התובע), וברוב המקרים העיסוק בביטוח כנראה מותיר רווחים שאם לא כן לא ניתן להסביר את המשך פעילותן של חברות הביטוח. לעניין זה ראה דברי כבוד הנשיא שמגר בע"א 1845/90 רוני סיני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מז(5), 661 ,עמ' 682-683 : "תחושת הצדק הבסיסית היא, כי כל מקרה של ספק צריך להתפרש לטובת המבוטח ולא להיפך. תחושה זו מעוגנת לא רק בשיקולים האמורים לעיל אלא גם בעובדה, שנזק המוטל על הפרט נושא בו הפרט, והפרט בלבד. תגמולי ביטוח שהמבוטח לא זכה בהם על אף זכאותו להם הם נזק לענייננו. להבדיל, חברת הביטוח מפזרת את נזקיה, ובכלל זה תגמולי ביטוח ששולמו כביכול שלא כדין ולא הושבו, על כלל לקוחותיה, באופן, שהנזק לכל פרט ופרט איננו גדול. פיזור נזק, שלא ברור על מי לשאת בו, על קבוצה גדולה של משתתפים, מתיישב עם אינטואיציות בסיסיות של צדק, יותר מאשר הטלתו על אדם בודד". (ההדגשה שלי, י.א) סיכומו של דבר אני דוחה את הטענה בדבר בטלות ו/או ביטול ההסכם וקובע כי חוזה הביטוח שבין הצדדים היה תקף ביום האירוע, ומכאן שעל הנתבעת לפצות את התובע בתגמולי הביטוח על פי שיעור הנזק שיפורט להלן. שיעור הנזק: תכליתו של חוזה הביטוח לפצות את המבוטח ולהעמידו במצב שהיה לפני אירוע הביטוח. ראה ס' 56(ג) לחוק חוזה הביטוח התשמ"א - 1981: "תגמולי הביטוח יחושבו באופן שיביאו את המוטב, ככל האפשר, למצב שהיה נמצא בו אילולא קרה מקרה הביטוח". בסעיף 5 לתנאים הכללים של הפוליסה שהוציאה הנתבעת לתובע נאמר : "5. חישוב הפיצוי - תגמולי הביטוח שיגיעו למבוטח לפי פרק זה יחושבו וישולמו לפי האובדן או הנזק לרכב ביום קרות מקרה הביטוח". הבסיס לחישוב נזקו של התובע צריך שיקבע על פי אומד דעת הצדדים ואמונתם בעת כריתת החוזה. לכן הבסיס לחישוב תגמולי הביטוח הינו סכום שווה ערך לרכב שנגנב ממנו כערכו ביום הגניבה. היינו, בגין רכב מסוג טויוטה קורולה רגיל (לא גנוב) משנת ייצור 1998. על אומד דעת זה ניתן ללמוד משיעור הפרמיה עליו סיכמו הצדדים בעת כריתת חוזה הביטוח וכן מסעיף 5 לתנאים הכללים שצוטט לעיל. עפ"י ההסכמה הדיונית אליה הגיעו הצדדים שוויו של רכב כנ"ל נכון יום 28/5/99 היה 84,460 ש"ח. על פי ערך רכב זה אף גבתה הנתבעת את פרמיית הביטוח וערך זה ישמש כבסיס לפיצוי המגיע לתובע בגין גניבת הרכב. בפי הנתבעת טענה חלופית. לפי טענה זו הואיל שהתברר כי הרכב שבוטח והוחזק בידי התובע היה רכב שבעבר היה בבעלות חברת השכרה, יש להפחית מערכו מרכיב מסויים. הצדדים הגיעו להסכמה דיונית כי שוויו של רכב שהיה בבעלות חברת השכרה נמוך ב- 10% מן השוויו הרגיל. טענה דומה לטענה הנ"ל הועלתה בע.א 1012/00 (מחוזי נצרת) חי בן ציון נ' מגדל. נדונה שם השאלה, האם מכונית שבוטחה לפי שווי מסויים, וביום גניבתה הובהר כי צברה ק"מ רבים (עובדה הנוגעת למצב המכני של הרכב ולא היתה ידועה בעת כריתת החוזה), יש להפחית מן הפיצוי שכן שווי השוק שלה לאור הק"מ הרבים שצברה נמוך יותר. כב' השופט ממן אשר פירש את הסעיף בפוליסה בו נקבע: ".... תשלם חברת הביטוח למבוטח את מלוא ערך הרכב ביום קרות מקרה הביטוח ..." קובע כי מדובר בשווי שוק ביום הגניבה, ושווי זה נבדק עפ"י מצבו של הרכב ביום הגניבה ואם מדובר ברכב שעשה ק"מ רבים, יש להפחית משווי השוק שלו לצורך חישוב תגמולי הביטוח לפי הפוליסה. קביעה זו נכונה ויפה גם למקרה דנן. משהובהר והוסכם כי בפועל החזיק התובע ברכב שהיה בעבר בבעלות חברת השכרה, יש להפחית משוויו לצרכי חישוב התגמולים את המרכיב שעליו הסכימו הצדדים, קרי 10%. ער אני לכך שקבלת טענה חלופית זו יוצרת לכאורה סתירה לאור דחיית הטענה הקודמת של הנתבעת (לפיה הואיל שמדובר ברכב גנוב ממילא, בידי התובע היה הרכב חסר ערך משום שהיה גנוב). סבורני כי אין סתירה בין הדברים. הטענה הראשונה, אותה דחיתי, אינה נוגעת לשוויו האבסולוטי של הרכב, אלא לשווי ומהות זכויות התובע ברכב. אומדן השווי לפי הטענה השניה מתייחס ישירות לרכב לאור מצבו המכני מבלי להתייחס לבעליו. אני דוחה גם את טענת הנתבעת כי התובע לא הוכיח את שיעור הנזק שנגרם לו. משהוסכם בין הצדדים דיונית שוויו של הרכב שנגנב, אין עוד מקום לטענה מסוג זה. סוף דבר : לאור הנ"ל אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע 90% משווי הרכב בסך 84,460 ש"ח שהינם 76,014 ש"ח בצרוף הפרשי ריבית והצמדה כדין, מיום אירוע הגניבה - 28/5/99 ועד התשלום המלא בפועל. היות שסבורני כי זכות התובע לקבלת תגמולי הביטוח היתה שנויה במחלוקת בתום לב, אינני מוצא מקום לחיוב הנתבעת בריבית מיוחדת כהוראת סעיף 28א לחוק חוזה הביטוח התשמ"א - 1981. הנתבעת תישא בהוצאות התובע וכן בשכר טרחת פרקליטו בשיעור 15% מן הסכום בו חוייבה בצרוף מע"מ שיישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל. רכבשאלות משפטיותגניבת רכברכב גנובביטוח גניבת רכב