פסק דין 1. העובדות הבאות אינן במחלוקת בין הצדדים: התובע היה הבעלים של מונית מסוג פולקסווגן גולף אוטומטית מס' רישוי 43-682-25 (להלן - "המונית"). המונית בוטחה בזמנים הרלבנטיים לתביעה זו אצל הנתבעת, אריה חברה לביטוח בע"מ, בביטוח מקיף שכלל גם ביטוח מפני סיכון של גניבה, על פי פוליסה שמספרה 171-3511663-1 (להלן - "הפוליסה"). תנאי מוקדם לקיום כיסוי במקרה של גניבה על פי הפוליסה, היה כי ברכב המבוטח קיים ומופעל בכל עת שהרכב אינו מאוייש אימובילייזר מקורי. בתאריך 19.1.01 בשעות הבוקר, נגנבה המונית בעת שחנתה ליד ביתו של התובע, ברח' נחמיה 100 בראשון לציון. שוויה של המונית במועד גניבתה היה 25,000 ש"ח. התובע פנה בדרישה לנתבעת לפצותו בגין גניבת המונית, אך דרישתו נדחתה. המחלוקת בין הצדדים מצטמצמת לשאלה אחת בלבד: האם קויים התנאי המוקדם לכיסוי בגין גניבת המונית? גרסת התובע באשר להשתלשלות האירועים שקדמו לגניבת הרכב, פורטה בהרחבה בסעיף 4 לתצהירו. לגרסתו, בבוקר הגניבה בשעה 7:50, התניע את המונית כדי לחמם את המנוע, שהינו מנוע דיזל, וטעון חימום לפני תחילת הנסיעה. לאחר כ 7-8 דקות, כיבה את המנוע, סגר ונעל את המונית וחזר לביתו המצוי מרחק מטרים ספורים ממקום חניית המונית, כדי לשתות קפה. כשחזר למונית גילה לתדהמתו כי המונית נגנבה. לאחר חיפושים שלא נשאו פרי, הגיש תלונה למשטרה אודות הגניבה. עוד יש לציין כי ברשות התובע מצוי צרור מפתחות אחד בלבד, ולטענתו הצרור הרזרבי נעלם ולא נמצא. לתובע היה הסבר בתצהירו להעלמות הצרור הרזרבי והוא, כי בשנה האחרונה לפני הגניבה בוצעו בביתו תיקונים על ידי פועלים ערבים, ולא מן הנמנע כי אחד הפועלים גנב את הצרור הרזרבי ובאמצעותו גנב את המונית. בחקירתו הנגדית הסביר התובע, כי המונית היתה מוגנת במערכת אזעקה המופעלת בשלט רחוק ובאימובילייזר המהווה חלק מן המפתח. באמצעות המפתח הוא היה נועל את המונית, כאשר נעילת הדלת עם מפתח גורמת לנעילת 4 הדלתות ובאמצעות השלט היה מפעיל את מערכת האזעקה. לטענתו, זה מה שעשה בבוקר הגניבה, לאחר שחמם את המנוע במשך 7-8 דקות, ונכנס הביתה לשתות כוס קפה. התובע שלל מכל וכל את הטענה, כי הוציא את המונית ממקום חנייתה בתוך מחסן סגור בחצר, העמידה על המדרכה, התניעה והשאיר את המפתח במתנע ונכנס לבית לשתית הקפה. אינני נותנת אמון בעדות התובע, ואינני מקבלת את גירסתו כי ישב במונית כאשר חימם את המנוע, אחר כך נעל אותה ונכנס לביתו לשתית הקפה. עדותו לא עשתה עלי רושם מהימן, התובע להטט עם העובדות, שינה אותן במהלך עדותו, כדי שיתאימו לתרחיש שניסה לצייר בפני בית המשפט. התנהגותו של התובע בנושאים שונים מעוררת תמיהה, כמו גם אי הבאת עדויות רלבנטיות לתמיכה בגירסתו. ואפרט: ראשית - נושא נעילת המונית לא נזכר בעדות שמסר התובע לחוקר הנתבעת, עדות אותה אשר בחקירתו הנגדית (ראה עמ' 3 שורה 24). בהודעתו מסר התובע כי "בתאריך 19.1.01 בשעה 7:30 יצאתי עם הרכב מהחניון סגור וישבתי וחממתי את הרכב מספר דקות. לאחר מכן נכנסתי הבית לשתות קפה, דברתי עם אשתי ולאחר 7 דקות יצאתי החוצה וגיליתי שהיא נעלמה מהמקום". משום מה, התובע לא ציין בסדר הפעולות שתיאר, כי בצאתו מן המונית כאשר נכנס הביתה, נעל את המונית. נושא נעילת המונית נזכר אמנם בהודעתו אחר כך, כשפרט את התלונה שהגיש למשטרה שם מסר כי "הרכב נעול וסגור ואזעקה הופעלה", אך כאמור משום מה נעלם זכרה של פעולת הנעילה של המונית בעת שהתובע נתן פירוט דווקני לגבי סדר פעולותיו עובר לגניבה. שנית - פרק הזמן שיש לחמם את מנוע המונית ופרק הזמן שהתובע שהה בבית לשם שתית הקפה לטענתו, זהים בצורה מפתיעה. התובע מאשר (עמ' 4 שורה 4-5) כי פרק הזמן שצריך לחמם את המנוע בבוקר הוא 7-8 דקות, ופרק זמן זה זהה בדיוק נמרץ לפרק הזמן ששהה התובע בביתו לשם שתית הקפה (עמ' 4 שורה 14). אין זה הגיוני כי התובע תחילה יחמם את המנוע במשך 7-8 דקות, אחר כך יכבה אותו והמנוע יתקרר בינתיים שוב, יכנס לביתו לשתות קפה לעוד 7-8 דקות בדיוק ואז יצא לצורך נסיעה לעבודה. נראה כי התובע רצה לנצל את פרק הזמן של שתית הקפה לחימום המנוע, ולשם כך הוציא את המונית ממקום חנייתה, התניע את המנוע, השאירו פועל ונכנס לביתו לפרק הזמן הדרוש לחימום המנוע, כדי לשתות קפה. שלישית - נושא העדרו של המפתח הרזרבי. לתובע לא היה כל הסבר בדבר העלמו של המפתח הרזרבי, בעת מסירת הודעתו לחוקר. ההסבר בדבר עבודת פועלים ערבים בביתו, על פי הזמנת אשתו, צץ לראשונה בתצהיר, ולא קבל גיבוי בכל עדות חיצונית נוספת. יתר על כן, לכאורה מטיל התובע את החשד על אותם פועלים ערבים שעבדו לטענתו בביתו, כמי שגנבו את המפתח הרזרבי ובאמצעותו גנבו את הרכב שבוע או שבועיים מאוחר יותר (עמ' 8 שורה 21). מאידך, במשטרה, משנדרש התובע לציין אם הוא חושד במאן דהוא, ציין באופן סתמי "החשוד נראה ערבי", ולא החשיד את הפועלים שעבדו בביתו, שאותם ניתן היה לכאורה לאתר בקלות, שכן הם עבדו בבניינים הסמוכים ואשתו של התובע יכולה היתה לזהותם (עמ' 3 שורה 3). גם תמוהה הסתירה בין גירסתו בתצהיר כי אותם פועלים עבדו בביתו בשנה האחרונה (סעיף 5 לתצהיר) לעומת גרסתו בחקירה הנגדית, ש"קרבה" את מועד עבודת הפועלים בביתו לארוע, לשבוע שבועיים בלבד. זאת ועוד. התובע הצהיר כי הצרור הרזרבי היה מונח בארון בסלון, והוא נהג כל הזמן לפתוח את הארון. הכיצד איפוא, לא גילה בפרק הזמן שחלף מאז ביצוע העבודות, בין אם זה שבוע - שבועיים כגירסתו בבית המשפט או בשנה האחרונה כגירסתו בתצהיר, כי הצרור הנוסף נעלם? ואותו גנב אלמוני, לא גנב מביתו של התובע כל דבר ערך נוסף? אין זאת, אלא שגירסה זאת, כפי שהתובע בעצמו הודה בחצי פה בעדותו, היא כולה בגדר השערה פרועה, חסרת כל ביסוס, ולמעשה נותר התובע ללא הסבר כלשהו לנסיבות העלמותו של הצרור הרזרבי. רביעית - אשתו ובנו הגדול של התובע היו בבית בבוקר הגניבה, והתובע לא מצא לנכון לזמנם למתן עדות. אי הבאת עדים אלו, שהם בשליטת התובע ואשר יכלו לתמוך בנקודות מסוימות בגירסתו, תפעל לרעתו (ראה: ע"א 795/99 אנטוני (טוני) פרנסואה ואח' נ' אהוד (אודי) פוזיס, פ"ד נ"ד (3) 107 בעמ' 116, ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו פ"ד מ"ה (4) 651 בעמ' 660, ע"א 27/91 שמעון קבלו נ' ק. שמעון עבודות מתכת בע"מ ואח' פ"ד מ"ט (1) 450 בעמ' 458). אשתו של התובע יכולה היתה להעיד על פרק הזמן ששהה התובע בחוץ לפני שחזר הביתה לשתות קפה, ועל נסיבות העלמו של המפתח הרזרבי. בנו של התובע יכול היה להעיד על הדברים שארעו מיד בסמוך לאחר הגניבה, ועל הדברים שסיפר לו אביו על נסיבות הגניבה מיד לאחר התרחשותה. אי הבאת עדים אלו מלמדת כי התובע חשש שעדותם לא תעלה בקנה אחד עם גירסתו, ועל כן נמנע מהבאתם לעדות. חמישית - בחזית הבנין גרים דיירים המצויים מרחק של מטרים ספורים ממקום הגניבה. מדובר בשעת בוקר, ותמוה ביותר כי התובע לא טרח כלל לשאלם אם ראו או שמעו דבר מה בכל הקשור לגניבה. הסברו כי מדובר ברוסים, אינו הסבר המניח את דעתי. מכל האמור עולה, כי התובע לא הרים את נטל השכנוע המוטל עליו להוכיח את כל התנאים שהיה בהם כדי לזכותו בתביעה, ובכלל זה כי הפעיל את אמצעי המיגון שנדרשו בכל עת שהמונית לא היתה מאויישת. ב"כ התובע מבקש להסתמך על פסק הדין שניתן ע"י כב' השופט ורדי בת.א. 57734/99 נעמי כהן ואח' נ' הכשרת הישוב חב' לביטוח בע"מ, לעניין נטל הראיה להוכחת קיומו של תנאי מוקדם לכיסוי. אינני סבורה כי התובע יכול להבנות מפסק הדין הנ"ל. בניגוד לנטען על ידי ב"כ התובע, שם הצדדים לא היו חלוקים בשאלות העובדתיות בעניין נעילת דלתות המכונית והפעלת מערכת האזעקה, אלא באשר ליישום הסוגיות המשפטיות הקשורות לפרשנות הפוליסה. הכלל לעניין נטל הראיה בתביעות לנזקי רכוש הוא, שעל המבוטח להוכיח כי מקרה הביטוח התרחש, בעוד שעל המבטח הטוען לפטור מאחריות מוטל להוכיח כי המקרה נושא תביעת המבוטח נכלל בחריג מחריגי הפוליסה. כלל זה נקבע לראשונה לגבי פוליסות מסוג "כל הסיכונים" (ראה: ע"א 497/85 אשר אשל ואח' נ' פיליפ גאבל ריט, חתם לוידס, פ"ד מ"ב(1) 89), והורחב בע"א 678/86 חניפס נ' סהר פ"ד מ"ג (4) 177, גם על תביעות הנובעות מפוליסות המבטחות מפני סיכון של גניבה, אך יש לקרא האמור בפסק הדין על רקע עובדותיו. שם נקבע בפוליסה סייג לאחריות המבטחת בגין גניבה, כאשר מקרה הביטוח נעשה בידי המבוטח או מטעמו. הגדרת "מקרה הביטוח" כללה תנאי שלילי כי המבוטח לא היה מעורב במקרה הביטוח, וכי מקרה הביטוח לא נגרם במתכוון על ידי המבוטח, ונקבע כי על המבטחת הנטל להביא ראיות כי יד המבוטח היתה במעל. אך נטל השכנוע, להבדיל מנטל הראיה, היה ונשאר מוטל על המבוטח להוכיח את קרות "מקרה הביטוח" על מרכיביו החיובים והשליליים (ראה: ע"א 391/89 אורית וייסנר ואח' נ' אריה חברה לביטוח ואח', פ"ד מ"ז(1) 837). בענייננו, אין מדובר במעורבות של המבוטח במקרה הביטוח, אלא לקיומו של תנאי מוקדם לחבות. כשם שעל המבוטח להוכיח את מקרה הביטוח, קרי: הגניבה, ועל כך לא היתה מחלוקת בענייננו, כן מוטל עליו הנטל לשכנע כי התקיים גם התנאי המוקדם לחבות, קרי: כי הפעיל את אמצעי המיגון שרק בהתקיימם נכנסת חבות המבטח לתוקפה. 8. בשולי הדברים אעיר, כי אם לא תאמר כן, יפרץ פרץ שציבור המבטחים לא יוכל לעמוד בו. להווי ידוע לכל, כי מכת גניבות הרכב, הפכה לחזיון נפרץ במקומותינו, ועל כן באו חברות הביטוח והיתנו קיומו של כיסוי לגניבה, בקיום אמצעי מיגון שונים ומגוונים. באם לא יוטל נטל השכנוע על המבוטח להוכיח כי תנאי המיגון שנדרשו בפוליסה אכן היו קיימים ברכבו, לעולם לא תוכל חב' הביטוח לשלול קיום אמצעי המיגון, שכן עובדה זו הינה בידיעתו הבלעדית של המבוטח, כמו גם הפעלת אותם אמצעי מיגון. אם תדרש חברת הביטוח להרים את נטל השכנוע בדבר אי קיום אמצעי מיגון או אי הפעלתם, יהווה הדבר נטל בלתי אפשרי. 9. מעבר לדרוש אוסיף, כי גם אם מוטל היה על הנתבעת נטל השכנוע להוכיח, על פי מאזן ההסתברות הדרוש במשפט האזרחי, כי לא התקיים התנאי המוקדם לחבותה על פי הפוליסה, דהיינו: כי התובע לא הפעיל את אמצעי המיגון עובר לגניבת המונית, הרי שהנתבעת הרימה נטל זה, בסתירות שהצביעה עליהן בגרסת התובע, ובתמיהות שהעלתה בדבר היתכנות גרסתו. 10. התוצאה, איפוא, הינה כי דין התביעה להדחות. התובע ישא בהוצאות הנתבעת בסך 3,000 ש"ח בצרוף מע"מ. רכבגניבת רכבביטוח גניבת רכב