פסק דין 1. בפני תביעה כספית בגין נזקי שריפה שלטענת התובעת היא זכאית לשיפוי מהנתבעת עקב התקיימות מקרה הביטוח, בסך 112,366 ₪ נכון ליום הגשת התביעה-15/07/1999. אין מחלוקת שהתובעת, חב' העוסקת בעבודות חפירה ובנייה, הייתה במועדים הרלוונטיים מבוטחת אצל הנתבעת לגבי ביטוח רכבים בהתאם לפוליסה לביטוח כלי רכב - תוכנית "כלל וסע" - נספחים ב'1,2 לתביעה - להלן:"הפוליסה". אין מחלוקת שהתובעת הייתה בעלים של רכב מסחרי מסוג וולבו מספר רישוי 2-00-9000-146 (להלן:"המשאית"/"הרכב"). לטענת התובעת, בתאריך 19/02/1999, בשעות הלילה, בשעה שרכב התובעת חנה במפעלי ים המלח בסדום, במקומו הקבוע בו נוהגת התובעת לאחסן את הרכב מידי לילה, ירד גשם זלעפות וכנראה בשל מי הגשמים שחדרו לחלקיו הפנימיים של הרכב או מכל סיבה אחרת שאינה ידועה לתובעת, נוצר קצר באחד מחלקיו הפנימיים של הרכב המבוטח וקצר זה גרם לכך שמנוע הרכב עלה באש והרכב המבוטח נשרף כליל ונגרם לו נזק של אובדן מוחלט. לטענת התובעת, לאחר האירוע שיגרה הנתבעת שמאי מטעמה, שבדק את נסיבות האירוע, העריך את שווי הרכב שניזוק, החתים את התובעת על שווי מוסכם והבטיח שהפיצוי יינתן לתובעת עפ"י הערכת השמאי, עד שלפתע, לאחר תקופה שלא קיבלה פיצוי ולאחר דרישתה, נאמר לה שלא תפוצה עקב נזק שנגרם בזדון. לטענת התובעת, מקום בו אירע הנזק בשל אש שאחזה במשאית המבוטחת ומאחר והתובעת לא יודעת במדויק ואף אינה יכולה לדעת את הנסיבות הממשיות אשר גרמו לשריפת המשאית ומאחר והנתבעת היא שטוענת כי שריפת המשאית נגרמה "בזדון", אזי, הנטל להוכיח טענה זו לגבי מקור האש רובץ על כתפי הנתבעת. לטענת התובעת, הנזק, כתוצאה מהאש, שנגרם למשאית, אם בשל קצר שנגרם למנוע הרכב ואם מסיבות אחרות שאינן ידועות לה, הנו בגדר אירוע המכוסה בגדר הפוליסה ועל הנתבעת לפצותה בהתאם לפוליסה. לטענת הנתבעת, היא פטורה מתשלום עקב זאת שהרכב הוצת בזדון ונזק שנגרם בזדון אינו מכוסה עפ"י הפוליסה. לטענת הנתבעת, לא נתקיימו התנאים להיפוך נטל הראיה ועל התובעת להוכיח את תביעתה, לרבות הטענה כי אירע מקרה ביטוח כהגדרתו בפוליסה. לטענת הנתבעת, לא הייתה כל הכרה בחבות, בדיקת השמאי מטעמה באה רק להעריך את ערך הרכב וההסכמה היחידה בין הצדדים הייתה לערך הרכב המוסכם, שהוערך בסך של 136,000 ₪ בניכוי 25,000 ₪ שרידי רכב, דהיינו 111,000 ₪. 2. לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי בראיות ובסיכומי הצדדים, החלטתי לקבל את התביעה וזאת מן הנימוקים כדלקמן: א. דין התביעה להתקבל ממספר טעמים נפרדים שדי בכל אחד מהם כדי לקבל את התביעה: (1) מקרה הביטוח התקיים ואין בכלל תחולה לסייג/חריג של מעשה בזדון לגבי אש. (2) גם אם קיים סייג/חריג של הצתה בזדון, הנטל מוטל על המבטח להוכיח סייג/חריג זה והנתבעת לא עמדה בנטל זה. (3) השפעת התנהגות הנתבעת והנזק הראייתי על קבלת התביעה מבחינת העברת נטל השכנוע לנתבעת ואי עמידה בו. עפ"י הפוליסה בסעיף 1-"מקרה הביטוח" נאמר: "החברה תשפה את המבוטח על אבדנו או הינזקותו של הרכב המבוטח ו/או על אובדנם או הינזקותם של אביזריו הצמודים אליו או הנמצאים בו מכוח דין בשעת הימצאם עליו שייגרמו תוך תקופת הביטוח על ידו ובשעת:...(ג) אש, ברק, התפוצצות, התקלחות....(ה) מעשה זדון, אלא אם נעשה בידי המבוטח או מטעמו ו/או אדם שנהג ברכב ברשותו או מטעמו". ברשימה של הפוליסה נאמר: מובהר במפורש כי סעיפים ב' ו-ה' מפרק 1 בפוליסה בטלים [סעיף (ב) מדבר על גניבה]. אין חסוי בתנאי פוליסה זו לסיכוני גניבה, פריצה, שוד ונזק בזדון. דהיינו, סעיף (ה) הנ"ל בוטל. יש לציין שאין במקרה דנן טענה של המבטח שההצתה אירעה בכוונה ע"י המבוטח ו/או מי מטעמו ומדובר על טענה של הצתה של צד ג', שהנו צד זר. ב. התקיימות מקרה הביטוח ללא כל סייג/חריג למעשה, לטעמי, המצב בתיק זה פשוט יותר מכפי שמנסה הנתבעת לטעון, שכן מקרה הביטוח של "מעשה בזדון" שנמחק הוא מקרה נפרד שונה ונוסף מהמקרים האחרים המנויים כמקרה ביטוח, כגון אש. דהיינו, מקרי הביטוח שבגינם היה כיסוי ביטוחי היו: תאונה, גניבה, אש, שיטפון, מעשה זדון ובעקבות צמצום הפוליסה והורדת הסעיפים של גניבה (ב) ומעשה זדון (ה) אין כיסוי ביטוחי למקרה של מעשה בזדון, שהוא מקרה שונה ונפרד ממקרה של אש. לגבי מקרה הביטוח של אש (ג) אין כל הגבלה (למעט ההגבלה הקיימת בסעיף 26 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981, שהמבטח פטור מחבותו אם נגרם מקרה הביטוח בידי המבוטח או בידי המוטב במתכוון). במידה והיה קיים גם מקרה ביטוח של מעשה בזדון, היה מדובר למעשה במקרה נוסף לזכאות ביטוח מעבר למקרה הביטוח בגין אש. במקרה שיוכח אירוע של מעשה זדון לרכוש, כשהדבר לא גורע מהכיסוי בגין נזק כתוצאה ממקרה ביטוח של אש [ראה ע. הרמן במאמרו: "המוציא מחברו עליו הראיה - על נטל ההוכחה בתביעה לתגמולי ביטוח", הפרקליט מה 243, בעמ' 252 שבפוליסה לביטוח רכוש בה קיים כיסוי נגד מעשי זדון. לא די למבוטח להוכיח אובדן או נזק לרכוש, שכן עצם הנזק לא מעיד על סיבתו או מקורו ועל המבוטח לשכנע את ביהמ"ש שמקור האובדן או הנזק הוא מעשה זדון ולהוכיח כוונה להזיק]. דהיינו, למעשה מדובר במקרה הביטוח של מעשה בזדון שהיה בס"ק (ה) שבוטל במקרה ביטוח נוסף מעבר למקרה הביטוח בגין אש שלגביו אין כל הגבלה מבחינת הכיסוי הביטוחי והסרת מקרה ביטוח של מעשה בזדון לא גורעת מהביטוח בגין מקרה ביטוח בגין אש ולא מטילה בכלל הגבלה והחרגה של נזק בזדון לגבי סיכון אש. דהיינו, הורדת מקרה הביטוח של "מעשה בזדון" והציון ברשימה שאין חסוי בפוליסה לנזק בזדון לא מהווה החרגה לסיכוני אש ולביטוח אש, שלגביהם אין כל הגבלה לעניין נזק בזדון. לטעמי הדבר עולה גם מההגבלות שהיו קיימות לגבי הסעיפים של גניבה שלא חל על גניבה ע"י בן משפחה או במעשה זדון שלא חל במעשה זדון שנעשה בידי המבוטח או מי מטעמו, בעוד לגבי מקרה הביטוח של אש אין כל הגבלה ואין ליצור הגבלה חדשה ממחיקת מקרה הביטוח של מעשה זדון. במקרה דנן ההגבלות היחידות הקיימות לגבי אש הנן לפי פרק 11 - הסתייגויות כלליות לגבי נזק עקב פעולות אויב ופעולות איבה ומלחמה וגם סייג זה מוטל להוכחה על המבטח, וסייג זה לא נטען ולא הוכח במקרה דנן. מרגע שהורד מקרה הביטוח של "מעשה זדון" עפ"י רצון המבוטח (ביחד עם גניבה) לא קיים יותר מקרה ביטוח זה וקיים רק מקרה ביטוח של אש ומקרה ביטוח של אש שלא סוייג כולל לטעמי גם מקרה של הצתה בזדון ואם היום רוצים לסייג זאת היו צריכים לסייג זאת מפורשות (כפי שהדבר נעשה בתתי סעיף אחרים). דומה הדבר לפוליסה שמלכתחילה נתבקש בה רק ביטוח אש ללא סייג כלשהו וברור שביטוח זה כולל גם הצתה ע"י צד ג'. מדובר במעשה זדון, במקרה שלנו הצתה של צד ג' ולא של המבוטח (שלעניין זה קיים סעיף 26 לחוק חוזה הביטוח, גם לגבי הנטל על הנתבעת). במקרה דנן, המבטח ביטל את הביטוח בגין גניבה ומעשה בזדון ולא סייג את מקרה ביטוח האש ולכן אין כל סייג או חריג לגבי ביטוח זה. יש להדגיש שהתובעת טענה שמקרה הביטוח התקיים כתוצאה מהשריפה ויש לה כיסוי ביטוחי עפ"י הפוליסה (ראה סעיף 11 לכתב התביעה) והנתבעת, שטענה בכתב ההגנה שהפוליסה מחריגה מפורשות כיסוי בגין נזק שנגרם בזדון, צריכה להוכיח זאת והיא לא הוכיחה טענה זו לגבי מקרה ביטוח של אש. ג. התקיימות מקרה הביטוח כשיש סייג יחד עם זאת ולמעשה למעלה מן הצורך, גם בהנחה שישנה הגבלה בפוליסה על נזק בזדון שחלה גם על מקרה ביטוח של אש, לא הוכחה הגבלה זו ע"י הנתבעת, שהיא זו שצריכה לטעמי להוכיחה. העובדה שנמחק ס"ק (ה), שבו הייתה אפשרות להכליל במסגרת מקרה הביטוח גם מעשה זדון (אלא אם נעשה בידי המבוטח או מי מטעמו), לא גורעת מכך שס"ק (ג) לגבי אש לא דורש הוכחה פוזיטיבית של העדר זדון ע"י המבוטח. דהיינו, העובדה שלא נעשה ביטוח באופן שכל מקרה ביטוח לגבי מעשה זדון נכנס לגדר מקרה הביטוח לא גורעת מכך שכל מקרה שבו נגרם נזק עקב אש נכנס לגדר מקרה הביטוח, תוך ציון בפוליסה שהפוליסה לא מכסה סיכוני גניבה, פריצה, שוד ונזק בזדון, ולא כסממן שעל המבוטח להוכיח. לטעמי אין הדבר גורע מחובת המבטח להוכיח שמדובר בנזק בזדון, שאז לא תהיה תחולה לביטוח בגין נזקי אש. דהיינו, הביטוח כנגד נזקי אש מסויג למעשה (גם לפי ההנחה שישנה הגבלה בפוליסה על נזק בזדון גם על מקרה ביטוח של אש) בעקבות מחיקת הביטוח בגין מעשה זדון בסייג שאם מדובר בהצתה בזדון לא יהיה זכאי המבוטח לתגמולי הביטוח ומדובר לכל היותר בסייג וחריג ולא במקרה ביטוח שהתובעת צריכה להוכיח (ראה גם בסעיף 11 לכתב ההגנה שבו נאמר שהפוליסה מחריגה מפורשות כיסוי בגין נזק שנגרם בזדון). כאשר מדובר בסעיף קטן (ה) - "מעשה זדון אלא אם נעשה בידי המבוטח או מי מטעמו" המצוי בתוך עצם הגדרת יסודות מקרה הביטוח, נטל ההוכחה של הוכחת מקרה הביטוח "מעשה בזדון" מוטל על המבוטח ונטל ההוכחה של החריג: "נעשה בידי המבוטח או מי מטעמו" מוטל על המבטח. במקרה שהסעיף הנ"ל לא מצוי בעצם הגדרת יסודות מקרה הביטוח (כמו במקרה דנן) הנטל להוכיחו מוטל על המבטח להוכיח שמדובר בנזק בזדון (במידה והיה מדובר בחריג למקרה ביטוח של אש) [ראה ע"א 678/86 חניפס נ' סהר חב' לביטוח בע"מ, פ"ד מג(4) 177 וכן מ. יפרח, ר. חרל"פ: "ששון-דיני ביטוח", מהדורה שניה, בעמ' 242-243]. כך נקבע שבביטוח אש מספיק שהמבוטח יוכיח שקרה מקרה ביטוח פוזיטיבית ולא צריך להוכיח את הפן הנגטיבי שידו לא הייתה במעל [ראה דעת הרוב בע"א 1845/90 סיני נ' מגדל חב' לביטוח בע"מ, פ"ד מז(5) 661 (להלן:"פס"ד סיני")]. כדברי כבוד השופט אור בפס"ד סיני: "במקרה של ביטוח רכוש כנגד שריפה, כדי שיזכה בתביעתו על המבוטח להוכיח שנגרם נזק לרכושו המבוטח ע"י שריפה, אך להבדיל ממקרה ביטוח כנגד גניבה אין מוטל עליו להוכיח שלא הוא או אחר מטעמו גרמו לנזק או הסכים לו" כנ"ל אוחזים בדעה זו כבוד השופטת נתניהו וכבוד השופט מלץ. אני דוחה את ההבחנה שמנסה לעשות הנתבעת בין הוכחה של מעשה מכוון של המבוטח לבין הוכחת הצתה בזדון ע"י צד ג', שכן אין מקום להבחנה זו ולהכבדה קשה מנשוא על מבוטח שמתקשה לצאת ידי חובת הראיה ולהעביר את הנטל למבטח. על המבטח לשאת בנטל להוכיח הצתה בזדון ולא תהא בכך הכבדה קשה מנשוא עליו. במקרה של ביטוח אש, גם אם לא מדובר בביטוח "כל הסיכונים" המצב דומה לביטוח כל הסיכונים. לעניין נטל ההוכחה בתביעה לתגמולי ביטוח ראה ע. הרמן: "המוציא ממבטחו עליו הראיה - על נטל ההוכחה בתביעה לתגמולי ביטוח", הפרקליט מה 243, שבביטוח אש ובביטוח כל הסיכונים דעת הרוב בפס"ד סיני וייסנר הייתה שעל המבוטח לשכנע את ביהמ"ש בהתקיים היסודות החיוביים של התרחשות מקרה הביטוח בלבד ולא להוכיח גם את היסודות השליליים. לדעת ד"ר הרמן בפוליסת אש מקרה הביטוח הוא אובדן או נזק לרכוש המבוטח כתוצאה מהשריפה ועל המבוטח הנטל להוכיח נזק או אובדן לרכושו כתוצאה מאש ונטל זה לא כולל את הצורך להוכיח מהו מקור האש או מהי הסיבה לפרוץ האש. ההסבר לאי הטלת נטל כבד על המבוטח בתביעה עפ"י פוליסת אש הינה כי סיכון האש משלב בתוכו הן את הסיבה והן את התוצאה והוכחת התוצאה (שריפה) כוללת את הוכחת הסיבה (אש). מבטח המבקש להתנער מחבותו עפ"י פוליסת אש חייב להוכיח פוזיטיבית כי מקור האש במעשה מכוון של המבוטח או בחריג אחר לפוליסה (ובמקרה שבפני אין חסוי לנזק בזדון) ואם המבטח לא שכנע שמקור האש הוא אירוע חריג זוכה המבוטח בתביעתו [ראה גם לגבי נטל השכנוע על המבטח להוכחת החריגים לכיסוי הביטוחי רע"א 143/98 דיב נ' הסנה-חב' ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד נג(1) 450]. כך בפס"ד וייסנר, כבוד השופטת נתניהו בסעיף 12 לפסה"ד: "אף ב'מקרה ביטוח' על פי פוליסת ביטוח אש, בדומה לביטוח 'כל הסיכונים', הגורם לסיכון הוא סתמי. 'מקרה הביטוח' יכול להיות תוצאה של סיבות רבות ומגוונות, אש יכולה לפרוץ בדרכים שונות. אש יכולה לפרוץ באופן טבעי, כתוצאה מתנאים סביבתיים. אש יכולה לפרוץ כתוצאה מרשלנות אדם. אש יכולה לפרוץ במזיד, בהצתה מכוונת. כמו בביטוח כל הסיכונים, די לו לכן למבוטח (בהעדר הוראה אחרת בפוליסה, וכזו אין בענייננו), להוכיח שפרצה אש. הוא אינו חייב להוכיח איך ומדוע פרצה. לא עליו לכן הנטל לשלול שהאש נגרמה במתכוון על ידו או בקנוניה עמו, אלא על המבטח להוכיח, על פי מאזן ההסתברות, שכך נגרמה. אם בתום העדויות כפות המאזניים נשארו מעוינות והמקרה מתיישב במידה שווה עם שריפה מקרית כמו עם הצתה, כי אז יזכה המבוטח". ובסעיף 14 לפסה"ד: "הנטל על המבטחת לא יהיה כבד מנשוא כפי שחושש חברי. חברת ביטוח הגונה לא תנסה לטפול אשמת הצתה על מבוטח אלא אם יש לפחות 'קצה חוט' שיתן לה יסוד לכך, בין בדו"ח כבאי האש ובין בחומר חקירה של המשטרה, או חומר אחר, שבו תוכל להיעזר. היא תוכל לחקור נגדית את המבוטח ואם לא יעלה להעיד לקראו להעיד מטעמה ובמקרה המתאים לבקש להכריע עליו כעד עוין. מידת ההוכחה המוטלת עליה תהיה על פי מאזן ההסתברות. אך כמות ההוכחה, בהתחשב בכך שהעובדות הן בידית המבוטח, לא תהיה מחמירה. די יהיה לה להצביע שהאש נגרמה בהצתה, מה שבדרך כלל ניתן להוכיח על ידי כבאי האש, ביחד עם מניע והזדמנות שהיו למבוטח, כדי לצאת ידי חובת הבאת הראיות והעברתה על המבוטח". במקרה דנן הנתבעת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח הצתה (כשכאמור לטעמי החריג היחיד שיכלה לטעון היה הצתה במכוון ע"י המבוטח, טענה שלא נטענה כלל). גם עפ"י המבחן החדש של הצפיות הסבירה של המבוטח הצפייה הסבירה שלו הינה שהסכם הביטוח מכסה מקרה אש באופן רחב והסייגים מצומצמים להכרחי ולמובן מאליו בביטוח כזה [ראה רע"א 3128/94 אגודה שיתופית בית הכנסת רמת-חן נ' סהר חב' לביטוח בע"מ, פ"ד מ(3) 281,307]. ד. במקרה דנן אני קובע שהנתבעת לא הרימה את הנטל להוכיח את החריג שמדובר בנזק בזדון לאחר ששמעתי את שני המומחים בנושא הסיבה לשריפה (מר רז עוזי מטעם התביעה ומר אלי היינה מטעם ההגנה) ועיינתי בחוות דעתם (ת/2 ונ/1), אני סבור שלא ניתן לקבוע במקרה זה מה הסיבה האמיתית לפרוץ השריפה ולא ניתן לקבוע באופן פוזיטיבי וחד משמעי האם מדובר בקצר חשמלי או בהצתה וכפות המאזניים מעויינות במקרה זה. למעשה שני הצדדים מסכימים כי היה קצר חשמלי במשאית והמחלוקת הינה האם הקצר החשמלי גרם לשריפה, כטענת התובעת, או שמא ההצתה היא זו שגרמה לקצר החשמלי, כטענת הנתבעת. יש לציין שניתן היה להיווכח בתמונות בסימנים של מליחות וקורוזיה במצברים. ראה תמונה מס' 2 לת/2 וכנ"ל ניתן לראות סימני מלח על הברגים בתמונה 15. יש לציין שלא נמצאו סמרטוט או אמצעי אחר לביצוע השריפה, מדובר במקום עבודה בים המלח, במשאיות המובילות אשלג ומלח, שלפי העדויות עולה שקרו שריפות כדבר שבשיגרה אף במפעל ים המלח, כשהאפשרות של שריפה כתוצאה מקצר חשמלי סבירה גם לפי חוו"ד המומחה רז, גם לפי התמונות וגם לפי ההגיון, כשגם מר היינה מאשר בעדותו שבמשאית אירע קצר חשמלי. לטעמי הראיות בתיק זה לא מאפשרות לקבוע האם השריפה פרצה כתוצאה מקצר חשמלי או מהצתה. לא ניתן להסתפק במקרה זה בבדיקה ויזואלית בלבד שעשה מר היינה לגבי חלקי המשאית וחלקי החשמל (ראה עדות מר היינה בעמ' 30 לפרוטוקול שהוא לא בדק במקומות אחרים מלבד מוקד האש ושהסתכל ויזואלית על מערכת החשמל, עמוד 33 לפרוטוקול, שורות 13-16). גם האפשרות שחלון המשאית נשבר לאחר כיבוי השריפה הינה אפשרות סבירה, כשמר היינה לא בדק זכוכיות מחלונות אחרים ולמרות שנמצאו ברכב זכוכיות עם פיח לא היה פיח על זכוכיות החלון, דבר שיכול לשלול אפשרות של הצתה דרך החלון. גם הימצאות אדי דלק במשאית לא נובעת בהכרח מחומר הצתה וייתכנו אדים שיגיעו גם לקרקעית התא וזאת בלא שנמצאו ממצאים פוזיטיביים להצתה ותוך התבססות מר היינה גם על חוש הריח שלו, דבר שקשה להוכחה. זאת ועוד, עפ"י מר סרג שיאון, קצין הביטחון במפעל ים המלח, העיד שכשהם חושדים בהצתה ושזה לא נראה משהו שגרתי הם מדווחים למשטרה (עמ' 8 לפרוטוקול, שורות 2-1). דהיינו, לא חשדו במקרה זה בהצתה וחשבו שזה שגרתי. העד הוסיף שאחרי המקרה לא פנה אליו אף אחד מהביטוח ודיבר איתם שיש חשש להצתה (עמ' 8 לפרוטוקול, שורות 23-24). מר שיאון העיד שקצרים בגין מליחות באוויר, באזור ים המלח, במשאיות המובילות מלח ואשלג, הן דבר שגרתי גם בקיץ וגם בחורף והוא העיד על מספר אירועים של שריפת משאיות ולא מדובר באירוע חריג (עמ' 8 לפרוטוקול, שורות 4-15) אלא אירוע שגרתי שהוא לא מתרגש ממנו (עמ' 11 לפרוטוקול, שורה 25). העד העיד גם שלא הייתה שום חדירה בגדר וסימני כניסה (עמ' 8 לפרוטוקול, שורות 18-22) וכן העיד על מקרה שראה בעיניו לגבי משאית שנשרפה כתוצאה מקצר שקשור לנושא של מליחות (עמ' 12 לפרוטוקול, שורות 8-12). לפי העדויות עולה גם שהיה מדובר ביום גשום. גם מר סקנדריון יעקב, מנהל יחידת כיבוי אש במפעלי ים המלח, שהגיע אישית למקום השריפה, העיד שהיו להם במקרה מקרים של שריפות כאלה בתחום המפעל והוא משער שזה מקצר, כשלא הייתה שום סיבה לחשוב אחרת (עמוד 40 לפרוטוקול, שורות 3-4, 12-15), כשלא עלתה אצלו מחשבה להצתה. כל הנ"ל תומך בגרסת התובעת לכך שלא מדובר בהצתה וישנה סבירות רבה לשריפה כתוצאה מקצר חשמלי, כפי שקרו כבר מקרים דומים באותו מקום וברכבים דומים. גם בהנחה שקיים חריג לכיסוי הביטוח של נזק בזדון, הנטל להוכחת הצתה מוטל כאמור על הנתבעת, שלא עמדה בו ובמצב מאוזן ומעויין דין התביעה להתקבל. ה. השפעת התנהגות הנתבעת והנזק הראייתי על נטל השכנוע. למעשה, מעבר לצורך במצב דברים זה של איזון, ישנה חשיבות להתנהגות הנתבעת, למצגים שיצרה כלפי התובעת ולהתנהגות הנתבעת שהביאה לטעמי לכך שהתובעת לא יכלה לבסס את חוות דעתה באופן טוב יותר ומנעה ממנה אפשרות זו, תוך גרימת נזק ראייתי לתובעת המעביר את נטל השכנוע לנתבעת, שלא עמדה בהרמת נטל זה. כך, בעקבות מכירת שרידי המשאית עקב המצג שהציגה הנתבעת לתובעת, נמנע ממומחה התובעת האפשרות להצביע על מוקד השריפה, בדיקת אדי הדלק, הזכוכיות, או להשתמש בחוש הראיה והריח שלו, כפי שעשה המומחה מטעם הנתבעת-מר היינה (שהעיד שחלק ממצאיו מבוססים על חוש הריח שלו). גם ב"כ הנתבעת, הן בסיכומיו והן בחקירה הנגדית, בשאלותיו למומחה התובעת, מצביע על כך שיש יתרון גדול למומחה שבדק את הרכב מיד אחר השריפה על מומחה שבדק את הרכב לפי תמונות. גם אם התובעת לא הגישה בקשה לתיקון כתב התביעה ולא טענה בכתב התביעה לנזק ראייתי, אין הדבר גורע מהתובעת לטעון לגבי התנהגות חסרת תום לב של הנתבעת ונזק ראייתי שבעקבות התנהגות הנתבעת נמנעה מהתובעת האפשרות לבדוק את שרידי המשאית ולכך יש השלכה על העברת נטל השכנוע בתביעה. יש לציין שגרסת עדי התביעה, מר נאיף אבו ערר-ת/4 ומר יוסף אבו ערר-ת/5, לא נסתרה, כשהנתבעת מצידה לא הביאה כל עדים הן לגבי נסיבות השריפה והן לגבי טענות התובעת כלפי הסיכום שהיה עם הנתבעת לגבי השיפוי והפיצוי (כגון השמאי ו/או סוכן הביטוח) ואני מקבל את עדותם של הנ"ל. אני מקבל את עדות מר נאיף אבו ערר שעקב זאת שמשכו אותם חודשים בהבטחה מהנתבעת שיקבלו את הכסף שסוכם עליו, שהם חיכו לשיק המובטח של 110,000 ₪ 4 חודשים ושאם היו דוחים להם את התביעה, היה מביא מומחה לשרידים ולא היה מוכר את השרידים (עמ' 47 לפרוטוקול, שורות 26-28 ועמ' 49 לפרוטוקול, שורות 7-13). לאור עדויות נאיף ויוסף אבו ערר, שאני מקבלן, עדויות שלא נסתרו ונתמכות אף בראיות נוספות, עולה שהוצג כלפיהם מצג ע"י הנתבעת על קבלת פיצוי ושיפוי מהנתבעת, כשהסכום הוסכם 136,000 ש"ח בניכוי השרידים 25,000 ₪, דהיינו 111,000 ₪ עד שהנתבעת חזרה בה מהסכמתה וממצג זה והודיעה שהכספים לא ישולמו עקב העובדה שמדובר בהצתה בזדון. האירוע היה בלילה שבין 19/02/1999 ל-20/02/1999, ההודעה על מקרה הביטוח (נספח ד' לת/4) נשלחה כבר ביום 21/02/1999, שמאי מטעם הנתבעת בדק את שרידי המשאית והעריך את שוויה והנזקים וזאת במוסך רהט בנוכחות מר נאיף ומנהל המוסך, כשבמהלך בדיקה זו לא נטען ע"י השמאי לחשד להצתה ואני מקבל את עדות עדי התביעה שהוצג בפני התובעת מצג שעם חתימה על הסכום המוסכם שנקבע עם השמאי אין כל מניעה לביצוע התשלום של הסכום המוסכם. ואכן התובעת חתמה על מסמך "ערך רכב מוסכם" ביום 18/04/1999 (נספח ה' לת/4) תוך הסכמה על שווי המשאית (136,000 ₪) בניכוי שווי השרידים (25,000 ₪) וסה"כ 111,000 ₪. אמנם כתוב בנספח ה' הנ"ל שקבלת הסכום כפוף לתנאי הפוליסה, אך הדבר לא גורע מקבלת עמדת התובעים לגבי הסיכום שהיה באותה עת שלכל הפחות מצביע על כך שלא הייתה כל טענה מצד הנתבעת לגבי הצתה ואני מקבל את עדות עדי התביעה שהנתבעת לא סתם הסכימה עמם לגבי סכום מתוך כוונה לשלמו ולא עשתה כן בזמן שהיא לא מתכוונת לשלמו לנתבעת אלא יצרה מצג שאין מניעות לתשלום. כל זאת בזמן שכבר ביום 24/02/1999 נערכה בדיקת המשאית ע"י חוקר השריפות מר אלי היינה. במצב דברים זה פעלה התובעת ומכרה את השרידים ולא הזמינה חוו"ד מומחה מטעמה קודם לכן והדבר מחזק את גרסתה שלא נטען כלל כלפיה לאי זכאותה לתגמולי הביטוח עקב חשד להצתה. והנה, רק בתאריך 22/06/1999 (נספח ו' לתביעה), לאחר מכתב דרישה של התובעת מיום 27/05/1999 (נספח ה' לתביעה), קיבלה התובעת תשובה שמדובר בנזק בזדון ולכן נדחית התביעה בהתאם לממצאי חוקר השריפות, שכאמור בדק את הרכב כבר ביום 24/02/1999. דהיינו, הנתבעת המתינה כ-4 חודשים מיום בדיקת הרכב ע"י חוקר השריפות בלא להודיע דבר לתובעת, החתימה אותה על שווי מוסכם של הרכב ביום 18/04/1999 בעקבות בדיקת שמאי מטעמה תוך הצגת מצג שהסכום הנ"ל ישולם וכל זאת בלא להעלות טענה לגבי חשד להצתה והעלתה טענה זו רק בעקבות מכתב דרישה של התובעת לקבל את הכסף שהובטח להם. לא הגיוני ולא סביר שהנתבעת הייתה מסכמת על שווי מוסכם של הרכב והשרידים בזמן שהיא יודעת כבר חודשיים קודם לכן על כך שמדובר בהצתה ואני מקבל את עדות עדי התביעה שסוכם על הסכום כסכום שישולם להם בגין מקרה הביטוח (כשהנתבעת לא הביאה לעדות את השמאי שהיה שותף להסכמה האמורה). אני סבור שהנתבעת, עקב התנהגותה, מושתקת ומנועה מלטעון טענות לגבי ההצתה בזדון, אך בכל מקרה, גם אם היא רשאית לעשות כך, יש לכך לפחות השלכה על נטל ההוכחה [ראה לגבי תום הלב של מבטח: ש. נתניהו "חובת תום הלב של המבטח ומבחן הצפייה", הפרקליט מה 14]. מדובר בהסתמכות של התובעת ולנזק שנגרם לתובעת כתוצאה מפעולה חסרת תום לב ו/או רשלנות ו/או מעשה שבא בעוולה של הנתבעת, הסתמכות על מצג, שינוי מצב לרעה של התובעת ויצירת נזק ראייתי היוצרים לטעמי מניעות של הנתבעת ולכל הפחות משליכים על נטל השכנוע. לפי דוקטרינת הנזק הראייתי מוטלת על הנתבע אחריות כלפי התובע אם מעשיו שבאו בעוולה שללו מן התובע את היכולת או את הסיכוי להוכיח את יסודות עוולת התביעה שהפנה כלפי מי שגרם את נזקו הישיר [ראה א. פורת א. שטיין - "דוקטרינת הנזק הראייתי, ההצדקות לאימוצה ויישומה במצבים טיפוסיים של אי ודאות בגרימת נזקים", עיוני משפט כא(2) 191]. מדובר לעיתים במקרים הגורמים קושי ולא פגיעה. כך נאמר ברע"א 7953/99 פילבר ואח' נ' המרכז הרפואי שערי צדק ואח', פ"ד נד(2) 529, שלהבדיל מהאפשרות להצביע על עצם קיומה של פגיעה עשוי להתברר קושי של ממש להוכיח קיומה של אחריות לנזק הראייתי ולהוכיח את עוצמת הפגיעה, כשיש אפשרות שעקב התנהגות או רשלנות של המזיק נמנעה מהצד השני-הניזוק האפשרות להוכיח משהו [ראה גם ע"א 285/86 נגר נ' וילנסקי ואח', פ"ד מג(3) 284]. גישה זו יכולה להביא להעברת נטל השכנוע כמו גם במקרים של היעדר רישומים רפואיים המעבירים אף את נטל השכנוע לנתבע במצב שכפות המאזניים מעויינות. כך ביהמ"ש דן באפשרות התקיימות נזק ראייתי במקרה של חלקים שלא הושבו, למרות שהיו יכולים להיות מושבים והקושי להעריך את גובה הנזק שהמשמעות הראייתית של דוקטרינה זו היא העברת נטל השכנוע לכתפי הנתבע במצב של ספק שקול, כשלא בכל מקרה בו פגע אדם בראיות מוצדק להטיל עליו את נטל ההוכחה תוך השארה בצריך עיון האם זה יהיה רק כשהעדר אפשרות להוכיח נזק נובע ממעשה עוולה של הנתבע או ממעשה פסול שלו וכאשר בידו היה החומר שיכול היה לסייע לגילוי האמת אך הוא פגע ביודעין בפוטנציאל ראייתי זה (ע"א 7905/98 AEROCON C.C נ' הוק תעופה בע"מ, דינים עליון נט 384). במקרה דנן, כשקיים איזון בין עדויות המומחים, התנהגות הנתבעת במקרה זה באופן שמנע מהתובעת אפשרות לבחון את המשאית ושבידיה מביאה לטעמי גם היא לכל הפחות (מעבר לנטל בתביעת הביטוח המוטל על הנתבעת להוכיח נזק בזדון לקבלת התביעה, שכן הנתבעת לא עמדה בנטל השכנוע המוטל עליה) להעברת נטל השכנוע לנתבעת, שלא עמדה בנטל זה (כשהנתבעת גם לא עמדה בנטל הבאת הראיות). בעניין העברת נטל הראיה ואף נטל השכנוע עקב נזק ראייתי ישנה התקדמות והתפתחות בנושא הגברת הנטל על הצד המחזיק ברישומים-ביה"ח במקרה של העדר רישומים רפואיים עד כדי השארה כצריך עיון האם יעבור נטל השכנוע כאשר הרישומים אינם בנמצא מכל סיבה שהיא אף שלא באשמת המוסד הרפואי [ע"א 6160/99 דרוקמן נ' ביה"ח לניאדו ואח', פ"ד נה(3) 117, להלן:"פס"ד דרוקמן"]. במקרה דנן לא מדובר במקרה של העדר אשמה מצד הנתבעת, אלא לכל הפחות התנהגות רשלנית ויצירת מצג רשלני המספיק להעברת נטל השכנוע עקב הנזק הראייתי (כשלטעמי במקרה דנן, גם אם לא היה מדובר במצג רשלני כאמור, היה מקום לתחולת הדוקטרינה עקב הנסיבות המתוארות והמצב בו הועמדה התובעת). במקרה דנן לא מדובר בעילה עצמאית של נזק ראייתי אלא בהשפעת הנזק הראייתי במישור הראייתי בהעברת נטל השכנוע לנתבעת ולכן גם אם לא הועלתה טענה זו בצורת ראייה ומספקת ע"י התובעים בכתבי הטענות אין בכך לפגוע בתחולת ויישום דוקטרינה זו במישור הראייתי (ראה סעיף 11 לפס"ד דרוקמן). 3. מכל הטעמים הללו אני מקבל את התביעה. אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 112,366 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה 15/07/1999 ועד לתשלום המלא בפועל. בנוסף אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך כולל של 25,000 ₪ בגין הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. ביטוח שריפהשריפה