פסק דין 1. הערעור הוא על פסק דין של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת א' פריאל) מיום 4.10.01 בת"א 6870/98. עפ"י פסק הדין, חויבה המערערת, לאחר שנקבע כי אירע מקרה הביטוח כהגדרתו בפוליסה, לשלם תגמולי ביטוח למשיבה. העובדות, כפי שקבעה אותם הערכאה הראשונה הן כדלקמן: 2. המנוח ז"ל השתתף ביום 18.6.97, בשעות הערב, במשחק כדורת שנערך במסגרת ליגת כדורת קרית אתא. באחד המשחקים, לאחר שהצליח להפיל את עשרת הפינים (מצב המוכר בשם STRIKE), התמוטט לפתע המנוח ונפל ארצה. רופא מגן דוד אדום שהגיע לאחר שהוזעקה למקום ניידת טיפול נמרץ (נט"ן), קבע כעבור דקות ספורות את מותו. המנוח היה חבר באגודת ספורט המסונפת ל"עצמה" - המרכז לאגודות ספורט עצמאיות (להלן: "עצמה"). ביום 1.1.97 התקשרה "עצמה" עם הנתבעת בחוזה בטוח, אשר כלל בין היתר ביטוח תאונות. המוטבים על פי פוליסת הבטוח היו חברי האגודה, וביניהם, המנוח. סוכם כי גובה תגמולי הבטוח במקרה של מוות הוא 120,468 ש"ח נכון ליום הוצאת הפוליסה (דהיינו ה- 1.1.97). בהתאם להגדרת פוליסת הבטוח (בטוח תאונות אישיות) מוגדר מקרה בטוח: "פגיעה גופנית שנגרמה במישרין על-ידי סיבה חיצונית ופגיעה גופנית זו תגרום למותו של המבוטח...". פסק הדין של בית משפט קמא: 3. בית-משפט קמא העמיד להכרעה שתי שאלות: השאלה האחת, האם גורם המוות הוא אירוע פתאומי או התפתחות טבעית של מחלה קודמת, והשאלה השניה, מותנית בתשובה שתינתן לשאלה הראשונה, האם נבע המוות מאירוע תאונתי. השופטת קמא קבעה, מחד גיסא, שהיתה פגיעה גופנית אשר גרמה למות המנוח, ומאידך גיסא, התחבטה בשאלה אם קיים קשר בין סיבה חיצונית לבין הפגיעה הגופנית. בהקשר לשאלה האחרונה, היא תיארה את ההסטוריה הרפואית של המנוח כמפורט להלן: עד שנת 1989 היה המנוח מעשן כבד. אין עדות, כי מאז ועד מותו בשנת 1997 המשיך לעשן. כמו כן, סבל המנוח מכיב פפטי. אין עדות, שמחלה זו השפיעה על כושר התפקוד או כי יש קשר בינה לבין המוות. בשנת 1989 לקה המנוח בלבו ועבר ניתוח להחלפת המסתם המיטרליס. מאז נטל באופן קבוע תרופות מסוג "קומדין", "דיגוקסין" ו"פוסיד". תרופות אלו ניתנות כטיפול שגרתי למי שעבר ניתוח כזה (עדות פרופ' רוגין עמ' 8 שורה 11). עוד עולה מעדותו, כי עצם נטילתן אין בו כדי ללמד על פגיעה בכושר העבודה או התפקוד. לדעתו, נמצא המנוח בדרגה הראשונה מתוך ארבע דרגות, של אדם המתפקד כרגיל (עמ' 9 ש' 17 - 21). המנוח עבד כאח מוסמך בבית החולים לחולי נפש "מזרע". בנוסף לכך, למד לקבלת תואר שני ועתיד היה לנסוע להשתלמות בארה"ב לסיום התואר (עדות אלמנתו בעמ' 17 ש' 15). העבודה של אח מוסמך, במיוחד זו בבית חולים לחולי נפש, קשה ומחייבת כושר גופני טוב (עמ' 8 ש' 6 - 7 בעדות פרופ' רוגין). בהתיחס לנסיבות האירוע, קבעה השופטת: בהיותו שחקן כדורת חובב השתתף המנוח כאמור במשחקי הליגה והיה שחקן פעיל בה. רמת הישגיו היתה בינונית (עדות ד"ר קארה בעמ' 6 ש' 17 - 18). בשנה בה נפטר המנוח נעשו שינויים בליגת הכדורת באופן שהצבת השחקנים בליגה העליונה או התחתונה היתה תלויה ברמת הישגיהם. עבור המנוח שהיה אדם שאפתן (ראה עדות אלמנתו עמ' 17 ש' 13), היו תוצאות המשחק בערב מותו בעלות חשיבות שכן בשל נסיעתו הקרובה לארה"ב עתיד היה להעדר מחלק מהמשחקים, כך שמיקומו בליגה עשוי היה להיות מושפע מתוצאות המשחק. לפי עדות חברו רוזנפלד, היה המנוח נרגש בעקבות הפלת עשרת הפינים, ההתלהבות בקהל הייתה רבה וכאשר ירד מהמסלול זכה למחיאות כפיים, "פניו היו אדומות" (ראה תצהיר ת5/ ועדותו בעמ' 16 ש' 23). המנוח התמוטט לאחר שחלף על פני העד רוזנפלד שאמור היה לעלות על המסלול אחריו (עמ' 16 ש' 24). הוזמן צוות נט"ן, אשר קבע את מותו. לפי דו"ח נט"ן (ת3/) נעשו נסיונות החייאה אשר לא צלחו (באחד מהם היה פרפור חדרים ראשוני) ובשעה 21.10 נקבע מותו של המנוח. הקריאה נתקבלה במוקד מגן דוד אדום בשעה 20.38, ניידת נט"ן הגיעה בשעה 20.49 למקום והוחל בטיפול בשעה 20.51, קרי, 13 דקות לפחות לאחר התמוטטות המנוח (סביר להניח כי חלפו דקה או שתיים נוספות מרגע ההתמוטטות ועד ליצירת קשר עם מגן דוד אדום). אלה הן קביעות עובדתיות, שאין בדעתנו להתערב, ובמידת הצורך ישמשו אלה בסיס לניתוח המשפטי שיבוא בהמשך. להלן אמרה השופטת, שבהעדר ניתוח שלאחר המוות, אין לקבוע בוודאות את הסיבה לו. עם זאת, ציינה השופטת, שלפי עמדת המערערת גם אם נגרם המוות כתוצאה מאירוע לבבי, אין הוא בגדר מקרה ביטוח כהגדרתו בפוליסה. להלן ניתחה השופטת קמא, את עדויות המומחים הרפואיים מטעם הצדדים שהוצגו בפניה: לפי חוות דעת פרופ' רוגין ועדותו בבית המשפט, מרבית המקרים של מוות פתאומי הם תוצאה של אירוע לבבי. הוא לא שלל אפשרות של מוות מסיבה אחרת, אך ציין כי המדובר באחוז קטן מאד "זה פחות מ- 3% הם כתוצאה ממוות לא לבבי" (עמ' 10 ש' 28 וכן עדותו בעמ' 13). תופעת פרפור חדרים ראשוני מתיישבת אף היא עם אירוע לבבי ואילו הופעת תופעה זו במקרה של מוות כתוצאה מאירוע מוחי היא "אחד לאלף" (עמ' 13 ש' 8). כך עולה גם מחוות דעת ד"ר בראון ומעדותו, כי בהעדר ניתוח שלאחר המוות לא ניתן לקבוע את סיבת המוות בוודאות ותתכנה סיבות אחרות (כגון דימום מוחי או קרע בכלי דם פנימיים), יחד עם זאת הסכים ד"ר בראון כי הסיבה השכיחה ביותר למוות פתאומי הנה הפרעה קטלנית בקצב הלב (פסקה שניה בפרק "דיון" בחוות דעתו נ1/) וכן הסכים כי אין אפשרות לשלול את מות המנוח כתוצאה מהתקף לב (עמ' 21 ש' 9). הוא גם הסכים כי התרגשות יכולה להיות "זרז" למוות (אם כי לדעתו "התרגשות חריגה" (עמ' 20 ש' 25 - 28)) ובמקרה דנן סבר שלא הייתה סיבה להתרגשות חריגה. 4. מסקנת בית-המשפט מן הניתוח האמור היתה, שהוכח במידה הדרושה בהליך האזרחי, כי מות המנוח נגרם כתוצאה מאוטם שריר הלב. בהקשר לכך, היא ציטטה את פסה"ד בע"א 414/66 פישביין נ. פול על-ידי מזרח שירות לביטוח פד"י כ"א(2) 453, 457, שבו נקבע, שהתקף לב מהווה פגיעה גופנית, למרות העדר עדות חיצונית. טענת ב"כ המערערת, כי הלכה זו שונתה בפסיקה מאוחרת יותר, נדחתה בבימ"ש קמא. להלן, בדקה השופטת את השאלה השניה והיא, האם מדובר בסיבה חיצונית. בהקשר לכך, הביאה את דעתו של פרופ' רוגין לפיה האוירה שקדמה למותו של המנוח, המתח וההתרגשות שאחזו בו, היה בהם להוות את גורם המוות. ד"ר בראון מאידך, המומחה של המערערת, סבר מצידו, שרק "התרגשות חריגה" עלולה לגרום למוות ולפי דעתו, הפלת עשרה פינים במשחק כדורת, לא כל שכן אצל שחקן וותיק ומנוסה, אינה הגורם להתרגשות חריגה. לכן, לדעתו, מה שגרם למותו של המנוח, היה מצבו הרפואי הקודם והתפתחות איטית של מחלת הלב ממנה סבל. 5. בבוא בית-המשפט להכריע במחלוקת זו, היא הישוותה את ההגדרה של ביטוח בפוליסה נשוא הדיון, להגדרה אחרת בפוליסה המתיחסת לביטוח אחריות כלפי צד שלישי. באותה הגדרה, בהבדל מההגדרה שצוטטה לעיל (ושהיא הרלבנטית לעניננו), נאמר שמקרה ביטוח הוא "אירוע בלתי צפוי שגרם למוות". לדעתה, יש לתת משמעות פרשנית להבחנה בין "סיבה חיצונית" ובין "אירוע בלתי צפוי" והמשמעות היא, שסיבה חיצונית יכולה לכלול בחובה גם אירוע שהתרחש במהלך החיים הרגיל של המבוטח, ובלבד שיהיה קשר סיבתי ישיר בינו לבין התוצאה. עוד היא ציינה, שאין בפוליסה דרישה שהסיבה החיצונית תהווה גורם יחיד. כל מה שנדרש הוא שהסיבה החיצונית תהווה גורם ישיר ומידי לפגיעה הגופנית. כב' השופטת פריאל, בין היתר, גם בהסתמך על חוות דעתו של המומחה ד"ר בראון, ציינה, שמידת ההתרגשות אצל כל אדם היא שונה ולכן אצל אדם בעל רגישות מיוחדת, גם התרגשות שאולי לא היה בה כדי להשפיע על אדם אחר, יכולה להביא לתוצאה האמורה. בשים לב לאמור, היא קבעה כי נסיבות הפלת עשרת הפינים, היו בבחינת "סיבה חיצונית" אשר גרמה לתגובה סוביקטיבית של התרגשות אצל המנוח. התרגשות זו גרמה לאירוע לבבי, אשר מהווה פגיעה עפ"י הפוליסה, שגרמה למות המנוח. כפי שהבהרנו כבר במהלך הדיון, פסק הדין כתוב היטב, הניתוח עניני ובנוי באופן המצדיק אישורו. הטענות בערעור: 6. בערעורו, מעלה ב"כ המערערת, שורה של טענות כנגד פסק הדין של בית-משפט קמא. כפי שציינו, לא נתיחס לטענות שיש להן אופי עובדתי גרידא, שכן הממצאים העובדתיים של הערכאה הראשונה נראים לנו כמבוססים היטב. נתיחס איפוא רק לטענות שיש להן אופי משפטי, או אופי מעורב של עובדתי-משפטי. לטענת המערערת, המוקד של הערעור, הוא בשאלה, ראשית האם התרגשות יכולה להחשב כאירוע חיצוני. לפי עמדת המערערת, התרגשות היא תמיד ענין פנימי ולא חיצוני. שנית, בכל מקרה, ההתרגשות שבה היה נתון המנוח, אינה עומדת במבחן של "אירוע חריג". שלישית, גם תגובת קהל שהתבטאה במחיאות כפיים, אינה יכולה לשמש סיבה חיצונית. לדעת ב"כ המערערת, מה שאירע למנוח היה אירוע שיגרתי. דיון ומסקנות: איננו מקבלים את טענות המערערת. לדעתנו, צדק בית-משפט קמא, הן במבחנים המשפטיים שהציב לעצמו והן ביישומם של אותם מבחנים על עובדות המקרה כפי שנתגלו על ידו. שני הצדדים יצאו מההנחה שהמבחנים שראוי להפעילם - בפרשנות הסעיף הרלבנטי של הפוליסה - הם אלה שפותחו בפסיקה בבתי הדין לעבודה, בהקשר להגדרה של "תאונת עבודה". 7. כאמור, מקרה הביטוח הוגדר כ"פגיעה גופנית שנגרמה במישרין על ידי סיבה חיצונית...". על דרך ההשוואה - ותוך שימת לב שאין "מקרה הביטוח" כולל את המונח "אירוע בלתי צפוי" או "חריג" - לבחינת אירוע כ"תאונת עבודה", יש לשים לב להבחנה בין עצם קיומו של האירוע, הצריך ראייה על בסיס הוכחה אובייקטיבית, לבין השפעתו של אותו אירוע על הנפגע הרלוונטי, כאשר השפעה זו נבדקת בקנה מידה סובייקטיבי (ראה דב"ע ל"א/ 0-17 המוסד לביטוח לאומי נ. ישראל הרשקוביץ, פד"ע ב' 177, 180). כפי שהבהרנו הממצאים האובייקטיבים כפי שנקבעו על ידי בית-משפט קמא, מקובלים עלינו ואין להתערב בהם. כמו כן, מקובלת עלינו מסקנת בית-המשפט, על הקשר הסיבתי בין אותו אירוע, לבין מותו של המנוח. השאלה איננה האם ההתרגשות היא אירוע חיצוני, אלא, אם ההתרגשות, כחלק מאותו אירוע, אכן הייתה אצל המנוח, ואם זו הופיעה כתוצאה מן האירוע החיצוני, והביאה בסופו של דבר למותו. 8. העובדה שהמשיב הגיע להישג מיוחד במשחק, נקבעה כעובדה על-ידי בית-משפט קמא. אירוע זה, הוא מבחינת אירוע חיצוני. השאלה אם אירוע כזה יכול היה לגרום להתרגשות מיוחדת אצל המנוח, צריכה להיבחן, כאמור, בקנה מידה סובייקטיבי. לעניין זה, צדקה השופטת קמא, שבשים לב לעברו של המנוח ולאישיותו שהתבטאה לפי קביעת בית-משפט קמא בהיותו אדם שאפתן שחרג לפתע מרמת ההישגים הבינונית שלה היה מורגל בעבר וכתוצאה מכך גם נפתחו בפניו אופקים חדשים מבחינת הדירוג בליגה, האירוע החיצוני של הזכייה, ובמידה מסוימת תגובת הקהל לזכייה זו (מחיאות הכפיים), גרמו לו להתרגשות ברמה כזאת שהניע את התהליך שבסופו של דבר הביא לאירוע הלבבי שגרם למותו. העובדה, שהמנוח היה "בעל גולגלת דקה" במובן זה שהוא לא היה אדם בריא והיו לו ליקויים במערכת הקרדילית, אינה מעלה ואינה מורידה, שכן חברת הבטוח חייבת לקבל אותו כפי שהוא, כל עוד כל העובדות לגבי מצבו הרפואי גלויות בפניה בעת עריכת חוזה הביטוח, ולא נטען שהיא לא היתה מודעת לעובדות אלו. 9. בעת כתיבת פסק הדין, נתקלנו בפסק דין של בית הדין הארצי לעבודה עב"ל 345/97 הרמן ליבוביץ נ. המוסד לביטוח לאומי (טרם פורסם). בפסק דין זה דחה בית הדין הארצי לעבודה ערעור של עובד שטען שהתפרצות מחלת נפש היא תאונת עבודה, בין היתר בשל כך, שבתאריך מסוים הוטלה עליו הפעלה של מתקן נוסף מבלי להיוועץ עמו ומבלי לשתפו בכך. טענת המערער היתה, שהלחץ הכרוך בניהול המתקן הנוסף והפגיעה שלוותה בדרך קבלת ההחלטה בענין, הביאו להתפרצות חריפה של מחלתו הנפשית. בית הדין, לאחר שחזר על ההלכה המקובלת בבתי הדין לעבודה, שהאירוע החריג נבחן בקנה מידה סוביקטיבי (ראה סעיף 6ב' לפסק הדין), דחה את הערעור, מן הטעם שלא הוכח קיום אירוע חריג על בסיס קביעה של ראיות אוביקטיביות, שאכן אירע אירוע ביום שנטען ושהנזק שנגרם קשור לאירוע. הודגש, שהמערער לא הצליח להוכיח את עצם קיומו של האירוע שבבסיס תביעתו. בין היתר, מאחר שמתקן כזה כבר נוהל על ידו עוד קודם לכן. המקרה שלנו שונה תכלית שינוי. האירוע החיצוני, קרי, ההישג החריג במשחק ותגובת הקהל, וכן השפעתם על המנוח שנראה יוצא מהמשחק כשפניו אדומות מהתרגשות, הוכח בראיות אוביקטיביות שהם בגדר ממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי בית-משפט קמא, המקובלים עלינו. אשר על כן, אנו סבורים שאין מקום להתערב בפסק הדין קמא. 10. ב"כ המערער העלה גם טענה לענין שיעור שכר הטרחה, שהועמד על שיעור של 20%. אנו סבורים, ששכר הטרחה אינו חורג מהמקובל, בין היתר, גם בהתחשב במורכבות השאלה המשפטית שעלתה לדיון. כמו כן, ההלכה היא שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בנושא שיעור ההוצאות ובשכר טרחת עורך דין, אלא בנסיבות מיוחדות ויוצאות דופן, ואלה אינן מתקיימות במקרה זה. אין גם מקום להתערב בקביעת ההוצאות לטובת אוצר המדינה בסך של 3,000 ש"ח + מע"מ בגין חריגה מהיקף הסיכומים עליו הורה בית-המשפט. ככלל, יש להקפיד ולמלא בדווקנות אחר החלטת ביהמ"ש. חריגה מהיקף הסיכומים, יש בה כדי להכביד שלא לצורך. בנסיבות הענין, אין מקום להתערב בפסיקתו של בית-משפט קמא, גם בנושא זה. התוצאה: 11. אשר על כן, אנו דוחים את הערעור ומחייבים את המערערת לשלם למשיב הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בערעור, בנוסף על אלה שנפסקו בערכאה בבימ"ש קמא, בסך כולל של 8,000 ש"ח בצירוף מע"מ כחוק. באולינגתאונות ספורט