פסק דין הרקע לתביעה: 1. עניינה של התביעה שלפניי באירוע, במסגרתו לא עלו התובעות, נני רביבו ואורנה רביבו, לטיסת אל-על 322 ממארסיי לתל-אביב. לטענת התובעות, האחריות לכך היא, על חברת אל-על נתיבי אויר לישראל בע"מ (להלן: "אל-על") ואחראית הטיסה, נטלי כליפה (להלן:"נטלי"). סכום התביעה הועמד על 132,825 ₪. טענות התובעות: 2. התובעת 1, נני רביבו (להלן: "נני") והתובעת 3 אורנה רביבו (להלן: "אורנה") רכשו מאל- על 2 כרטיסי טיסה מישראל לצרפת ובחזרה. התובע 2 , שלום רביבו (להלן: "שלום") הינו בעלה של נני. התובעות ושלום הגיעו לצרפת, לעיר קאן, לצורך השתתפות באירוע משפחתי. 3. ביום 6.12.06 , לאחר האירוע, הגיעו לשדה התעופה במארסיי כדי לחזור ארצה. לטענתן, בשל מזג האוויר הסוער, הנסיעה לשדה התעופה ארכה כשלש שעות. 4. התובעות נשאו עימן ארבעה תיקים: שני תיקי צד ושתי מזוודות. בכתב התביעה נטען שהתיקים נשקלו על ידי עובדי חברת שירותי הקרקע בשדה התעופה, ונמצא כי משקלם הינו כמפורט להלן: תיק צד במשקל 5 ק"ג, תיק צד במשקל 7 ק"ג, מזוודה במשקל 22 ק"ג ומזוודה במשקל 23 ק"ג. 5. למרות זאת, התובעות נתבקשו על ידי אל-על לשלם 280 יורו, במזומן בלבד, עבור עודף כבודה של 20 ק"ג. הסכום הנדרש לא היה ברשותן, ומשכך לא יכלו לשלם. 6. מטעם אל-על, פעלה בשדה התעופה במארסיי מנהלת הטיסה, נטלי. לטענת התובעות, נטלי נהגה בהן בזלזול, בגסות ובקוצר-רוח. כך, היא סירבה לבקשתן לשלם בכרטיס אשראי ישראלי וכן סירבה לתת להן לבצע שיחת טלפון מדלפק הקבלה כדי שתוכלנה לגייס את יתרת הסכום. 7. התובעות המתינו במשך שעתיים בשדה התעופה. בפרק זמן זה פנו מספר פעמים לנטלי וכן לדיילי הקרקע ואנשי הביטחון, על מנת שנטלי תאשר להן למצוא פתרון לבעיה שנוצרה, ובכל זאת לעלות למטוס, אך ללא הועיל. 8. לבסוף הטיסה המריאה, ללא התובעות. משכך, התובעות התקשרו לשלום ממשרדי אל-על כדי שיגיע לאספן משדה התעופה. כמו כן, נאלצו לאתר את תיק הצד והמזוודה, שכבר נשלחו למטוס. 9. לטענת התובעות, היה חשוב להן להגיע ארצה בזמן המיועד, ראשית בשל הדרישות של מקום עבודתה של אורנה שתשוב בזמן, ושנית בשל העובדה שהנסיעה הייתה כרוכה בתשלום למטפלת שתשמור על הילדים. בנסיבות אלה, הן נאלצו לרכוש כרטיסי טיסה בחברת "אליטליה" בעלות של 480 דולר לכרטיס. 10. לטענת התובעות, לא פרקו דבר מן התיקים כאשר עלו לטיסת של חברת "אליטליה". עם זאת, לא גבתה מהן "אל- איטליה" תשלום נוסף בגין כבודה. 11. טענת התובעות היא כי הנתבעות הפרו את החוזה עימן, וכן שהתרשלו כלפיהן ולא נהגו כחברת תעופה סבירה ובכך גרמו להן נזק. 12. משכך, תובעות את נזקיהן כמפורט להלן: א. א. עלות שני הכרטיסים לטיסת "אל-על" : סך 739 דולר, שווה ערך ל-3,180 ₪. ב. ב. עלות שני הכרטיסים לטיסת "אליטליה": 964 דולר, שווה ערך ל-4,145 ₪. ג. ג. עלות הדלק בגין הנסיעות מקאן לשני שדות התעופה: 1,000 ₪. ד. ד. נזק בשל פיטוריה של אורנה מעבודתה: 49,000 ₪. ה. ה. אובדן של 60 ימי עבודה: 7,000 ₪. ו. ו. אבדן השתכרות פוטנציאלי לשנת עבודה נוספת: 42,000 ₪. ז. ז. עוגמת נפש לכל אחד מהתובעים: 75,000 ₪. סך הנזק הנטען הוא 132,825 ₪. טענות הנתבעות: 13. התובעות מכחישות שהאחריות לכך שהתובעות לא עלו לטיסה מוטלת עליהן. לטענתן, אי-העלייה נבע בשל התנהגותן של התובעות עצמן. 14. לטענת הנתבעות, המשקל הכולל אותו נשאו התובעות הינו 63 ק"ג, היינו 23 ק"ג משקל עודף לשתיהן. 15. לטענת אל-על, משקל הכבודה המותרת רשום על כרטיסי הטיסה, ותנאי זה היה ידוע לנתבעות עוד בעת הזמנת כרטיסי הטיסה. 16. לנוכח טענת התובעות כי אין ידן משגת לשלם עבור הכבודה העודפת, הציעה נטלי, מנהלת הטיסה, להשאיר את כבודה העודפת במשרדי אל-על, ואף הציעה להן לטלפן לקרוב משפחה מהדלפק אך התובעות טענו שאין להן קרובי משפחה בצרפת. 17. הנתבעות טוענות כי אכן הנוהל הוא תשלום במזומן, או בכרטיס אשראי צרפתי, אך לא ניתן לשלם בכרטיס אשראי ישראלי כפי שהציעו הנתבעות ומשכך סירבו להצעתן. 18. הנתבעות טוענות שפעלו לפי הנהלים, וכי התובעות נתבקשו לשלם עבור משקל עודף ככל נוסע אחר. יתרה מכך, אף הוצעו להן הצעות חריגות לפנים משורת הדין בשל הרצון לעזור להן, כל זאת תוך הפגנת יחס אדיב ונכונות לפתור את הבעיה. 19. נטלי טוענת כי התובעות הן אלה שהתייחסו אליה ביחס בוטה. כמו כן, טוענת כי מספר ימים לאחר האירוע נושא התובענה, ניגש אליה שלום, התובע 2, והחל לגדף אותה. מנהל התחנה, מר פסקל פלאק (להן: "פסקל"), נחלץ לעזרתה ודרש משלום לחדול מהתנהגותו. 20. בדיון שנערך לפניי העידו: מטעם התובעים - גב' נני רביבו, גב' אורנה רביבו ומר שלום רביבו. מטעם הנתבעים - גב' נטלי כליפה ומר פסקל פלאק (מנהל תחנת אל-על במרסיי). 21. ממקרא כתבי הטענות התברר כי קיימת סתירה חזיתית בגרסאות הצדדים. על כן, נקבע במסגרת ישיבת קדם המשפט שהעדויות הראשיות ישמעו בעל-פה (ולא יוגשו תצהירי עדות ראשית). כן נקבע שהעדויות תשמענה במועדים קרובים זו לזו. עוד יצויין, שבכתבי הטענות לא טענו הצדדים לתחולת אמנת וורשה, וב"כ הנתבעות חזר על כך במפורש בסיכומיו [פר' עמ' 52 ש' 20]. דיון: 22. התובעות, אשר העידו זו אחר זו, הציגו גרסה דומה: בתאריך 30.11.06 התחתן אחיו של שלום רביבו בצרפת. לרגל אירוע זה, רכשו בני המשפחה כרטיסי טיסה מאת אל-על. התובעות ידעו שהמשקל המותר במזוודות הוא 20 ק"ג לנוסע [פר' עמ' 6 ש' 12]. בטיסה לצרפת הביאו עימם בגדים לאירוע ומתנות לקרובי המשפחה. למרות זאת, לא נמצא עודף משקל בכבודה. לאחר כשבוע, התובעות בקשו לחזור ארצה עקב מטלות משפחתיות (ילדיה של נני נותרו עם מטפלת) וצרכי עבודה (אורנה התחייבה לשוב לעבודתה למשמרת ערב, בתאריך 6.12.06). על כן, בבוקר - 6.12.06, שהיה סוער וגשום, הסיע אותן בן הדוד המקומי לשדה התעופה במארסיי. נני ואורנה התייצבו ראשונות למבדק ("צ'יק אין"), אחרי קרובת משפחה אחרת, ששמה לינדה. לינדה העבירה את הכבודה שלה ועלתה למטוס. לאחר מכן, הניחה נני את תיק הצד ואת המזוודה על המסוע שליד דיילת הקרקע. לאחר שאלה נשקלו, הניחה נני את תיק הצד השני ואת המזוודה השנייה. אז, אמרה לה דיילת הקרקע, שעליה להוריד את המזוודות [פר' עמ' 6 ש' 5-9]. דיילת הקרקע נתנה לתובעות פתק ובו תרשומת והפנתה אותן לנטלי. נטלי הודיעה להן כי משקל סך הכבודה הוא 63 ק"ג ועל כן עליהן לשלם 280 יורו, פועל יוצא של משקל עודף בשיעור של כ - 20 ק"ג. התובעות בקשו מנטלי לשקול מחד ש את המזוודות, אך היא סרבה. התובעות בקשו לשלם בשיק או בכרטיס אשראי ישראלי אך גם לזאת סירבה נטלי, שדרשה תשלום במזומן בלבד. גם לשוחח בטלפון עם לינדה שעלתה למטוס, לא אפשרה להן נטלי. שגית, עובדת ביטחון שצפתה באירוע, אמרה לתובעות שנטלי "קשה" וחבל על הזמן. התובעות המתינו בצד מתוך הבנה שיימצא להן פיתרון. כששבו ופנו לנטלי, התבשרו שהטיסה נסגרה והן נותרו בשדה התעופה. אז, עלו להתקשר בטלפון ממשרדי החברה לשלום רביבו. לאחר מאמצים איתרו את שתי המזוודות שנלקחו. למחרת, לאחר שרכשו כרטיסי טיסה לארץ מחברת אליטליה הגיעו ארצה. המזוודות שלא נפתחו מאז האירוע במארסיי, נשקלו בשנית, בטרם העלייה למטוס אל-איטליה, והתברר כי בניגוד לשקילה במארסיי, משקל הכבודה היה רק 45 ק"ג לשתי המזוודות ושני תיקי הצד לא שקלו יותר מ - 12 ק"ג [שוברי השקילה צורפו כנספחי ג' לכתב התביעה]. 23. נטלי ופסקל הציגו גרסה שונה: את שירותי הקרקע בשדה התעופה מספקת חברתMAP . כאשר פסקל, מנהל התחנה, היה באיזור המבדק, הגיעו אליו אורנה רביבו, עם פתק בו נרשם שמשקל הכבודה הוא 63 ק"ג. התובעות הודיעו לפסקל, שאינן מעוניינות לשלם וברצונן לשוחח עם דובר עברית (פסקל דובר אנגלית וצרפתית). על כן, הפנה אותן פסקל לנטלי, מנהלת הטיסה. לאחר מכן, עזב פסקל את איזור המבדק ופנה לכיוון העלייה למטוס, להמשך תפקידיו. משהגיעו התובעות לנטלי, הודיעו לה כי אינן מעוניינות לשלם. נטלי התקשרה לדיילת הקרקע ווידאה כי קיים עודף משקל, במובן זה, שמשקל כבודת המזוודות היה 63 ק"ג (במקום 40 ק"ג). התובעות לא בקשו כלל לשקול את המזוודות מחדש והויכוח התמצה בסוגיית התשלום. נטלי הציעה לתובעות לאחסן אחת המזוודות במשרדי אל-על בשדה התעופה ולבקש מאחד מקורבי המשפחה שיבוא לאסוף את המזוודה, אך התובעות השיבו לה כי אין להן קרובי משפחה. נטלי הפחיתה לתובעות מרווח של 3 ק"ג לכל נוסעת כפי שנהוג באל-על, וחייבה אותן בתשלום של 280 יורו. התובעת סרבו לשלם. בינתיים, איזור המבדק הלך והתרוקן. 20 דקות לפני סגירת הטיסה שבה נטלי והודיעה לתובעות שעליהן לשלם. נטלי שבה והתריאה 10 דקות לפני סגירתה טיסה, אך התובעות נותרו במריין. לאחר שנועצה עם פסקל וזה הורה לה לסגור את הטיסה, נסגרה הטיסה כאשר התובעות נותרו בשדה. לאחר כעשר דקות הציעה אורנה רביבו לשלם בכרטיס אשראי ישראלי ומסרה שתוכל לשלם 50 יורו. בתגובה אמרה לה נטלי כי הטיסה כבר סגורה. אז, הודיעה לה אורנה שבגלל שלא עלתה לטיסה היא, אורנה, תפוטר מעבודתה. לאחר מכן, הועלו התובעות למשרדי אל-על, התקשרו לקרובי משפחה ועזבו את שדה התעופה. 24. בכתב התביעה טענו התובעות שמשקל המזוודות היה כדלקמן: 7 ק"ג לתיק צד ראשון, 5 ק"ג לתיק צד שני, 22 ק"ג למזוודה ראשונה ו- 23 ק"ג למזוודה שנייה [סעיף 7 לכתב התביעה]. למרות זאת, כך טענו התובעות, הן לא הועלו לטיסה בתואנה למשקל עודף של 23 ק"ג [סעיף 8 לכתב התביעה]. 25. התובעות מבססות את טענתן זו על שתיים: האחת - שקילת המזוודות בטיסה הלוך לצרפת. השניה - שקילת המזוודות בטיסה חזרה, שנערכה 24 שעות לאחר האירוע בשדה התעופה במארסיי, אז נשקלו המזוודות אצל נציגי חברת אל-איטליה [פר' עמ' 8 ש' 27-28 וכן נספחי "ג" לכתב התביעה] . יש לציין, שלטענת נני לא הוצאו פריטים מהמזוודות בין שתי הטיסות [פר' עמ' 12 ש' 33- עמ' 13 ש' 1]. עדות זו נתמכה גם בעדויותיהם של שלום ונני רביבו. 26. אין בידי לקבל את גרסת התובעות במחלוקת זו. ראשית, הוכח לפניי כי דיילת הקרקע של MAP בשדה התעופה במארסיי שקלה את המזוודות והמשקל הראה על חריגה של 23 ק"ג במשקל המזוודות (מעבר למשקל תיקי היד). ממצא זה עולה מעדותה של נטלי כליפה, אשר העידה ששוחחה עם הדיילת וזו אשרה לה כי קיים עודף משקל [פר' עמ' 38]. חיזוק לכך, מצוי גם בעדותה של אורנה רביבו, שהינה דוברת השפה הצרפתית, שהעידה כי דיילת הקרקע אמרה לה אודות עודף המשקל של המזוודות: "שאלתי את הפקידה בצרפתית מה קורה, היא אמרה לי שיש לי עודף משקל, נא לגשת לנטלי להסדיר את העניינים, נגשנו אליה אמרנו לה כן, מה יש בעיה, משקל חורג? היא אמרה שיש לנו 20 ק"ג יותר..." [עדות אורנה רביבו פר' עמ' 13 ש' 34, פר' עמ' 14 ש' 1-2] גם דו"ח הPNR - (דו"ח ריכוז פרטי הזמנה של נוסע מסוים - מוצג נ/1), שמולא מייד לאחר האירוע [עדות נטלי פר' עמ' 44 ש' 32], תומך בגרסת הנתבעות. בדו"ח זה כתבה נטלי, בעקבות האירוע עם התובעות: "REFUSED TO PAY OVERWEIGHT[…] 63 KG PLUS 2HANDBAGS" 27. גרסתן של התובעות, שמשקל שתי המזוודות לא עלה על 45 ק"ג, מהווה עדות סברה בלבד, שכן אין לפני עדות ישירה אודות שקילת המזוודות עובר לעלייה למטוס או המבדק, המחזקת את טענת התובעות, בדבר משקל של 45 ק"ג לשתי המזוודות. גרסת התובעות מבוססת על ההנחה, שהן הגיעו עם אותן מזוודות בדיוק בטיסה מת"א לצרפת [פר' עמ' 6 ש' 13-14, עמ' 14 ש' 2-4]]. אלא, שבכך אין כדי לבסס את הקביעה העובדתית שזה היה המשקל של המזוודות בחזרה ארצה. גרסת התובעות מבוססת על הנחה נוספת, שלא חל כל שינוי במשקל תכולת המזוודות בין הטיסה שאליה לא עלו עד לטיסה החלופית בחברת אליטליה, למחרת היום. בהקשר זה טענו כל התובעים שלא פתחו את המזוודות כלל מאותו אירוע ועד לעלייה למטוס אליטליה לטיסה החלופית למחרת היום (7.12.06). טענה זו איננה מקובלת עליי. האירוע בשדה התעופה במארסיי היה אירוע חריף ביותר. אין זה מתקבל על הדעת שהתובעות, שנוכחו כי המזוודות נשקלו ונמצאו בעודף על המשקל המקובל (20 ק"ג לנוסע), ישובו ויטלו על עצמן סיכון ממשי שלא תעלינה לטיסה, או לחלופין, שתצטרכנה לשלם סכום גבוה יחסית בגין המשקל העודף. בפרט שעה שמר שלום רביבו נותר בצרפת וחזר מספר ימים לאחר מכן, כך שניתן היה להעביר לחזקתו חלק מהכבודה, בלא מאמץ. 28. למעשה, אין לפניי ראייה ישירה למשקל המזוודות כנטען בכתב התביעה. מדובר בעובדה מהותית, שהנטל להוכחתה רובץ על התובעות. התובעות לא עמדו בנטל זה. הממצא התקף היחיד שעומד לפניי בהקשר זה הוא שדיילת הקרקע שקלה את המזוודות ומסרה הן לאורנה רביבו והן לנטלי כליפה שקיים עודף משקל של המזוודות, במובן זה ששתי המזוודות שקלו, כך על פי הדיילת, 63 ק"ג. ממצא זה מחוזק בדו"ח ה - PNR שהופק מייד לאחר האירוע. 29. כאמור, אין מחלוקת בין הצדדים שעל פי תנאי כרטיס הטיסה, הותר להם להוסיף מזוודות במשקל של עד 20 ק"ג לנוסע. במובן זה, רכישת כרטיס הטיסה על ידי התובעת יוצרת חוזה מחייב [ע"א 285/73 לגיל טרמפולין נ' נחמיאס פ"ד כט(1), 63 (1974), 6 461/62, צים נ' מזיאר פ"ד יז(2), 1319 (1963) וראו גם: דניאל פרידמן, נילי כהן חוזים כרך א', 187]. הואיל ותנאי הכרטיס קבעו במפורש שהכבודה המותרת הינה עד 20 ק"ג לנוסע והתובעות לא הוכיחו שמשקל המזוודות שלהן היה נמוך מהמשקל המוסכם בתנאי הכרטיס (20 ק"ג לנוסע במחלקת תיירים), ממילא יש לדחות את טענתן להפרת החוזה על ידי אל-על. 30. נותרה לפניי, איפוא, טענתן של התובעות להפרת חובת תום הלב וחובת הזהירות על ידי נטלי כליפה ואל-על, במובן זה שאפילו אם היה משקל עודף, היה מקום לנהוג אחרת בתובעות ולסייע להן להיחלץ מהמצוקה אליה נקלעו. 31. גם בעניין זה קיימת מחלוקת חזיתית בין גרסת התובעות שטענו להתנהגות מתנשאת, בוטה, נוקשה ובלתי מסייעת מצד נטלי כליפה ומנגד גרסתם של נטלי ופסקל בדבר ניסיונות הסיוע לתובעות שנדחו, דבר שגרם בסופו של דבר לאי עלייתן של התובעות למטוס. 32. המחלוקת הראשונה נוגעת לדרישה לשקילה חוזרת של המזוודות. בחקירתה הנגדית טענה נני, שלאור אמונתה כי לא חרגו מהמשקל המותר, ביקשה מנטלי לשקול מחדש את המזוודות, אך זו סירבה [שם, עמ' 9 ש' 21-22]. 33. מנגד, העידה לפניי נטלי שהתובעות לא ביקשו לשקול מחדש את המזוודות אלא פשוט סירבו לשלם עבורו [פר' עמ' 45 ש' 17-18 וגם ש' 27 ]. נטלי הציגה גרסה עקבית לפיה הנתבעות לא ביקשו ממנה באף שלב של האירוע נשוא התובענה לשקול מחדש את המזוודות, וחזרו ואמרו שאין ברצונן לשלם [ פר' עמ' 46 ש' 20-21]. 34. גרסתה של נטלי נתמכה בעדותו של פסקל, מנהל התחנה אליו כפופה נטלי, אשר טען כי התובעות פשוט סירבו לשלם עבור משקל עודף [פר' עמ' 28 ש' 8-9, פר' עמ' 38 ש' 9-10]. 35. התרשמתי לטובה מעדותה של נטלי. נטלי הציגה גרסה עיקבית וברורה שלא נמצאו בה כל סתירות. נטלי היתה נתונה לחקירה נגדית ארוכה ומתישה, במסגרתה לא שינתה את גרסתה. למרות החקירה הנגדית הארוכה, נטלי נותרה עיקבית ושקולה בגרסתה. בהקשר זה אציין, כי בינתיים נטלי עלתה ארצה מצרפת ואיננה עובדת עוד עבור אל-על. לאחר שבחנתי ביסודיות את עדותה של נטלי, הן בחקירה ראשית והן בחקירת שתי וערב, נגדית, אני קובע כי עדותה מהימנה ביותר ואני מעניק לה משקל גבוה. 36. את גרסתה של נטלי מחזקת עדותו של פסקל, מנהל התחנה במארסי, אשר הוטס ארצה על ידי אל-על למתן העדות בתביעה. הגם שפסקל לא נכח במרבית האירוע, הוא אישר שבתחילת האירוע, התובעות ניגשו אליו והודיעו לו כי הן מסרבות לשלם בעבור המשקל העודף ומכאן להבא הן מעוניינות לשוחח עם דובר השפה העברית (למרות שאורנה רביבו דוברת השפה הצרפתית על בורייה). 37. לעומת זאת, נתגלו בקיעים בעדותה של העדה המרכזית מטעם התובעים, גב' אורנה רביבו. בחקירתה הנגדית נשאלה אורנה אודות פיטוריה, לנוכח טענתה שפוטרה מעבודתה בשל איחורה לשוב לעבודה. אגב תשובתה בחקירה הנגדית, ביקשה אורנה רביבו, ביוזמתה [פר' עמ' 16 ש' 23-24], להציג מכתב פיטורין שניתן לה על ידי המעביד. וזו לשון המכתב שהוצג וסומן ת/1: "עקב שינויים שאנו עורכים בחברה, אנו נאלצים להודיעך על הפסקת עבודתך". [ת/1 - מכתב מיום 16.2.07] 38. נוסח המכתב ותאריך המכתב (כחודשיים לאחר האירוע), אינו מתיישב עם גרסתה של אורנה רביבו, שניתנה בעדותה לפניי, לפיה עקב האיחור בחזרה ארצה היא פוטרה מייד מעבודתה והמעסיק אמר לה לא להגיע לעבודה [פר' עמ' 16 ש' 27-29]. משעומתה אורנה עם אי התאמה זו, הציגה גרסה חדשה, כבושה, וזאת בחקירתה החוזרת, לפיה המכתב שהוגש על ידה בדיון הוא מכתב שנועד להחליף את מכתב הפיטורין המקורי החריף שניתן לה על ידי המעסיק [פר' עמ' 20 -22]. העלאת גרסה עובדתית לראשונה זו בעת החקירה מעלה תמיהה, והיא מטילה ספק בעדותה של אורנה כולה. 39. הואיל ואני מעדיף את גרסתה של נטלי, הנתמכת בעדותו של פסקל ובדו"ח ה - PNR שנכתב מייד לאחר האירוע, אני קובע שהתובעות לא ביקשו לשקול מחדש את המזוודות. 40. התובעות טענו כי לא היה להם די כסף מזומן על מנת לשלם עבור המשקל העודף, וכי לא היה להם אמצעי תשלום אחר מתאים, וכן שלא הייתה להן אפשרות להשיג מי מבני המשפחה שיבוא לעזרתן. 41. לטענת התובעות, סכום הכסף המזומן שהיה ברשות שתיהן יחד בעת האירוע היה 50 דולר ועוד 50 יורו, סכום אשר לא הספיק לתשלום הסכום של 280 יורו שנתבקש בגין המשקל העודף [פר' עמ' 6 ש' 21, פר' עמ' 14 ש' 6]. הן הציעו לשלם חלק מהסכום אך נטלי סירבה לבקשתן [פר' עמ' 6 ש' 21, פר' עמ' 18 ש' 24]. 42. מנגד, טוענת נטלי שהתובעות פשוט סירבו לשלם עבור המשקל העודף [פר' עמ' 38 ש' 11-12]. מעדותו של פסקל עולה גרסה דומה. לגרסתו, הנתבעות פנו אליו לאחר שקיבלו את שובר התשלום עבור הכבודה העודפת, ואמרו לו שהן "לא רוצות לשלם שום כסף" [פר' ש' 8-9]. התובעות סירבו להמשיך ולדבר עם פסקל וביקשו לדבר עם אדם דובר עברית, למרות היותה של אורנה רביבו דוברת השפה הצרפתית. 43. התובעות העידו שהן הציעו לשלם עבור המשקל העודף בכסף המזומן שהיה ברשותן, וכן בכרטיס אשראי ישראלי[ פר' עמ' 6 ש' 30-31, עמ' 10 ש' 32]. מגרסתן של התובעות לא עולה גרסה ברורה ואחידה באשר למועד בו הציעו לשלם סכום חלקי עבור המשקל העודף בכסף שהיה ברשותן. לעומת זאת, נטלי העידה שהמועד בו הציעו לשלם את הסכום הינו בשלב מאוד מאוחר של התקרית, בערך כ-10 דקות לפני המראת הטיסה, כאשר הטיסה הייתה כבר סגורה [ פר' עמ' 39 26-27]. הדבר עלה גם בחקירתה הנגדית של נני ולא הוכחש [פר' עמ' 10 ש' 30-31]. 44. הנה כי כן, שקילת כבודת המזוודות בשדה התעופה במארסיי לימדה על עודף משקל של 23 ק"ג. התובעות לא מיהרו לשלם כנדרש בגין עודף המשקל. ייתכן והסיבה לכך היתה, שלתובעות לא היו אמצעי תשלום מתאימים, שכן במהלך הדיון הוברר לפניי כי התשלום בכרטיס אשראי שאינו בינלאומי אינו אפשרי במערכת הסליקה המצוייה בצרפת. 45. נטלי בעדותה תיארה, כיצד הציעה לתובעות פתרון שאינו מקובל בדרך כלל - אחסנת המזוודה בעלת המשקל העודף במשרדי אל-על בשדה התעופה במארסיי. וכך באו הדברים לידי ביטוי בעדותה: "משהו כמו 20 דקות לפני סגירת הטיסה. הלכתי אליהן ואמרתי להן שבעוד 20 דקות אני צריכה לסגור את הטיסה ושהן צריכות להגיד לי מה הן החליטו. הן אמרו שהן לא רוצות לשלם ואז אמרתי להן שאם הן לא רוצות לשלם אני לא יכולה לקבל אותן ככה לטיסה ושאם אין להן איך לשלם שיורידו את עודף המשקל שיש להן. הן התחילו להגיד לי שהן לא יכולות להוריד....אמרתי להן שמקום לזרוק את הדברים אני מוכנה לקחת אחד מהתיקים לשאיר במשרד ושמישהו מהמשפחה שלהם יבוא לקחת את זה בהמשך היום." [פר' עמ' 39 ש' 4-11] 46. גם פסקל אישר בעדותו כי נטלי מסר לו אודות הצעתה לאחסנת המזוודה של התובעות במשרדי התחנה: "כאשר התחלנו בורדינג 10-15 דקות לפניח שנסגר הצ'יק אין נטלי קראה לי לסגור את הצ'יק אין, זה נוהל קבוע לבדוק מה מצב הטיסה. נטלי הסבירה מה המצב של משפחת רביבו, נטלי אמרה לי שהן לא רצו לשלם, נטלי הציעה להן לאחסן את המזוודות אצלנו במשרד למרות שזה נוהל לא מקובל" [פר' עמ' 28 ש' 22-28] 47. אומנם, עדותו של פסקל מהווה עדות מפי השמועה לעניין תוכן הצעתה של נטלי, אך יש בה חיזוק לעצם קיומה של שיחת הטלפון עם נטלי ולהיות הצעתה של נטלי (עליה העידה ממקור ראשון) חריגה מנהלי אל-על. שיחת הטלפון עליה העיד פסקל ממקור ראשון, מעידה על כך שנעשה ניסיון לפתור את מצוקת התובעות, שמחד סירבו לשלם ומאידך סרבו להיפטר מהכבודה העודפת. הנני מקבל, איפוא, את גרסתם של נטלי ופסקל וקובע כי אכן הוצע לתובעות להשאיר את אחת המזוודות במשרדי אל-על. איחסון המזוודות במשרדי אל-על בשדה התעופה במארסיי מהווה מהלך חריג שהצריך את אישורו של פסקל. הפתרון שיזמה נטלי באישורו של פסקל הוא מהלך הולם וראוי שנועד להקל על מצוקתן של אורנה ונני רביבו. משהוכח לפניי כי אכן נטלי הציעה לתובעות לאחסן את המזוודות (ללא תשלום) במשרדי אל-על ממילא יש לדחות כל טענה כנגד מי מהנתבעות בגין קיום חיוב בחוסר תום לב או התרשלות בביצוע תפקידה. 48. על פי עדותה של נטלי, המהימנה עליי, התובעות דחו את הצעתה בתואנה כי אין להם קרובי משפחה בצרפת. 49. מהתרחשות האירועים כפי שהובאה לפניי, עולה כי סירובן של הנתבעות לשלם את הסכום עבור הכבודה העודפת היה משום סיכון שנטלו על עצמן. התובעות סירבו לשלם, ודחו את מועד הצעת התשלום ככל הניתן, על מנת להפעיל לחץ בדלפק כדי שתעלינה לטיסה ללא תשלום. אורנה העידה כי: "ש. ברגע מסוים הבנת שאת לא עולה למטוס. ת. לא היה לי ספק שאני עולה לטיסה." [פר' עמ' 17 ש' 32-33] ועוד העידה: "חיכינו, תמיד הייתה לי תחושה שאין מצב שהיא [נטלי-א.ש.] לא תעלה על הטיסה, כי אין על מה. זה לא הגיוני." [פר' עמ' 15 ש' 20. ההדגשים אינם במקור] 50. הדבר אף מתחזק לאור טענת התובעות כי ביקשו מגורם שלישי, שגית, קב"טית באל-על, לדבר על ליבה של נטלי. וכך בלשונן: "ש. מה קרה עם שגית. ת. היא הייתה ק' בטחון באל-על. היא לא בדקה את המזוודות [...] שגית שאלה מה קורה מדוע אני בוכה, הסברתי לה את המצב, ביקשתי ממנה שתדבר, אולי היא יכולה לעזור, אולי יש קשר אליה, אולי את מכירה אותה אישית, אולי תעזרי במשהו. היא אמרה או-אה חבל על הזמן, היא מאוד קשה, [א.ש.] חבל על הזמן, היא ניגשה אליי וחזרה אחרי פחות מדקה, ואמרה שאין מה לעשות" . 51. אמירה זו, בצירוף האירועים שקדמו לה, הייתה צריכה לגרום לתובעות להבין סופית שהסיכוי שיעלו לטיסה ללא תשלום הוא קלוש, כבר בשלב מוקדם זה של התקרית נשוא התובענה. במצב דברים זה היה על התובעות, לכל הפחות, לנסות לטלפן לבן משפחה על מנת שיסייע להן לקחת את אחת המזוודות כפי שהציעה להן נטלי. התובעות לא עשו זאת ובכך גרמו, באחריותן המלאה והמוחלטת, לכל הנזקים להם הן טוענות בכתב תביעתן. 52. עובדי אל-על סירבו להעלותן לטיסה ללא תשלום עבור משקל עודף ובכך לחרוג מן הנהלים אליהם הם כפופים. התנהגותן של הנתבעות הייתה בגדר סיכון שנטלו על עצמן, ולמעשה היוותה הפרה של תנאי ההסכם שנכרת עם אל-על, להובלתן ארצה עם כבודה של תיק צד ומזוודה במשקל עד 20 ק"ג. התובעות הפרו את ההסכם. התובעות נטלו על עצמן סיכון שעובדי אל-על לא יוותרו להן על עודף המשקל. 53. ביטחונן העצמי של התובעות בעלייתן למטוס לא היה מוצדק וקשה להבין מהיכן נבע. על פי עדותן, התובעות מרבות לטוס לחו"ל. נדמה כי התובעות היו סבורות שמאחר והטיסה שצריכה להמריא במועד נתון ומדובר בחברת תעופה ישראלית, שהן "תסתדרנה". כדבריהן "אין מצב" שלא יעלו אותן למטוס. ייתכן וזה היה הרקע לכך שלא רצו לנהל שיחה עם פסקל שאינו דובר עברית. כך או כך, ציפייתן והביטחון כי יעלו למטוס לבסוף, ללא תשלום עבור הכבודה העודפת, אינה ציפייה לגיטימית ואינה ראויה להגנה. 54. התובעות טענו שנטלי התייחסה אליהן בזלזול בוטה, צעקה עליהן ודרשה שיסורו מדרכן [פר' עמ' 6 ש' 25-26]. מנגד, טוענת נטלי שנהגה בתובעות כראוי, דיברה עימן בנימוס והסבירה להן מה הבעיה [פר' עמ' 38 ש' 11-12]. 55. פסקל, מי שהיה המנהל הישיר של נטלי בזמנים הרלבנטיים, העיד מטעמה והעריך אותה כעובדת נעימת הליכות שיודעת לדבר עם נוסעים כאשר מתעוררת בעיה כלשהי [פר' עמ' 27 ש' 28-30]. 56. ייתכן, שלנוכח סערת הרגשות שהתובעות היו נתונות בה, הדברים שאמרה נטלי נשמעו שונה באוזניהן של התובעות. מכל מקום, אני מעדיף את גרסתה של נטלי, כי נהגה עם התובעות בנימוס ומתן השירות שלה הלם את נסיבות העניין. 57. הנתבעות טענו כי לאור העובדה שאל-על קיבלה תשלום עבור שירות שלא סופק, חייבת היא בהשבה מכוח דיני עשיית עושר. משנקבע כי האחריות לאי עלייתן של התובעות על המטוס היא על התובעות בעצמן, אין הצדקה להטלת חובת ההשבה על חברת אל -על ולא קמה לתובעות עילה מכוח דיני עשיית עושר. 58. יתרה מכך, אל-על אף לא העלתה לטיסה נוסעים אחרים במקומן של התובעות, ומשכך לא הרוויחה מהטיסה יותר כתוצאה מאי העלאת התובעות. וכך בלשונה של נטלי: "ת. [...] לא לקחנו על הטיסה אף אחד על הטיסה הזאת חוץ מהנוסעים הרשומים". [פר' עמ' 42 ש' 19] 59. משדחיתי את טענתן של התובעים לאחריות הנתבעות לנזקים שנגרמו להם, ממילא יש לדחות את טענתם לתשלום פיצוי כלשהו. עם זאת, אני רואה לנכון לציין שתביעתו של מר שלום רביבו כלל אינה רלבנטית לטענות התובעות באשר הוא לא היה אמור לעלות לטיסה 322. אף טענת התובעים לפיצוי, הן בגין כרטיסי הטיסה לאל-על והן לפיצוי בגין כרטיסי הטיסה החלופיים לחברת אליטליה, דינה להידחות הואיל ומדובר בתביעה לכפל פיצוי. אשר לעתירתה של אורנה רביבו לפיצוי בגין הפסד השתכרות ופיטוריה עקב האיחור בהגעה ארצה, גם דינה של זו להידחות לנוכח תוכנו למכתב נ/1 אשר הוצג מטעמה. כזכור, באותו מכתב נקבע שהפיטורין היו עקב שינויים ארגוניים בחברה ולא עקב הגעה של יממה באיחור מחו"ל. אם אכן היה ממש בגרסתה של אורנה, שהמכתב הוא נוסח חלופי למכתב אחר, יכלה הייתה להעיד מטעמה את המעסיק, שיאמת את גרסתה באשר לנסיבות הפיטורין בכלל, ובאשר לנוסח המכתב המקורי בפרט, אך הדבר לא נעשה. 60. הכלל הוא כי אי זימון עד רלבנטי יוצאת הנחה כי מכיוון שלא הובאה, הייתה פועלת לרעת הצד אשר נמנע מלהזמינו [ראה: ע"א 240/77 כרמל נ' פרפורי ושות', פ"ד לד(1) 701, 704 (1974). עקרון זה יחול כאשר בעל הדין הביא רק חלק מהעדים, ולא את כולם [ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתיתיהו, פ"ד מה(4) 651, 658 (1991)]. הדברים יפים גם לענייננו. אורנה העידה בעצמה על אודות נסיבות הפיטורין, אך נמנעה מלהביא את מעסיקה לצורך חיזוק גרסתה, זאת על אף שהוא זה שיכול לספק את המידע הרלבנטי על אודות נסיבות פיטוריה, בפרט לנוכח עדותה שבעל פה בעניין נסיבות מכתב הפיטורין ותוכנו. 61. לא מצאתי ממש ביתרת טענות הצדדים והן נדחות. 62. סוף דבר- דין התביעה להידחות. אשר להוצאות המשפט, מר פלאק פסקל הוטס ארצה על ידי אל-על והעיד לפני בתאריך 1.4.08. בהתחשב בכך שהוא העיד במסגרת תפקידו ובהתחשב בנסיבות העניין אני רואה לנכון להעמידן את הוצאות אל-על בגין עדותו על סכום כולל של 5,000 ₪. כמו כן הנני פוסק לזכותה של נטלי (שאיננה עובדת אל-על בעת עדותה) ונכחה בשני ימי הדיונים סך 2,000 ₪, בגין הוצאותיה. בנוסף ישאו התובעים בשכ"ט ב"כ הנתבעות בסך 7,500 ₪ בצירוף מע"מ כדין. תביעות נגד חברות תעופהתעופה