פסק דין הפרק העובדתי 1. רכב מסוג איסוזו טרופר, מודל 96 (להלן - הרכב) נרכש על ידי התובע מאת הנתבע, אשר רכשו מצד שלישי 1, אשר רכשו מאת צד שלישי 2, אשר רכשו מאדם בשם יצחק, זה האחרון לא אותר (פרוטוקול עמ' 35), דבר שקטע את רשימת המתדיינים בתביעה זו. 2. התובע טוען בכתב תביעתו, כי הנתבע הטעה אותו בשלושה פרטים מהותיים הנוגעים לרכב: א. היותו "יד שניה" לבעלות על הרכב, כאשר לפניו היו ארבע בעלויות. ב. הבעלות על הרכב היתה "פרטית" בלבד, כאשר הבעלים המקורי היתה חברת ליסינג. ג. הרכב לא היה מעורב בתאונה שגרמה לרכב נזק משמעותי, בעוד שהרכב היה מעורב בחודש פברואר 2000 בתאונה קשה, שכתוצאה ממנה נגרם לרכב נזק בשיעור של 55%. עקב כך, תובע התובע לחייב את הנתבע בתשלום המחיר ששולם עבור רכישת הרכב, הוצאות שהוציא לצורך רכישתו ובעקבות רכישתו ועוגמת נפש, סכום כולל של 83,890 ₪. 3. התובע הסתמך בכתב תביעתו על הסכם שעשה עם הנתבע בחודש דצמבר 2003 (נספח א' לכתב התביעה). ההסכם, שאינו נושא תאריך, כותרתו: "זכרון דברים לקניית רכב משומש". הוא מודפס ברובו, ופרטיו הרלבנטיים ממולאים בכתב יד, ואלה סעיפיו הרלבנטים למחלוקת דנן: "4. המוכר מצהיר כי הרכב הנ"ל בבעלות פרטית וכן כל הבעלים הקודמים של רכב זה היו בבעלות פרטית ולא בבעלות לשעבר של חברה, חברת השכרה, ליסינג, בי"ס לנהיגה, בעלות ציבורית ו/או כל גוף אחר שהוא אינו פרטי. 5. המוכר מצהיר כי הרכב הנ"ל לא היה מעורב בתאונה שגרמה לרכב נזק משמעותי הכולל ירידת ערך של חברת הביטוח עקב התאונה". 4. מחיר הרכב הנקוב בהסכם והנטען על ידי התובע: 65,000 ₪, חלקו: 40,000 ₪ במזומן וחלקו באמצעות רכישת רכבו של התובע מסוג מיצובישי אשר הוערך ב-25,000 ₪. כבר כאן ייאמר, כי הנתבע טוען כי סכום העיסקה היה 60,000 ₪ בלבד, כיוון שרכב המיצובישי הוערך בסכום של 20,000 ₪ בלבד. 5. כיצד ומתי גילה התובע את ההטעיות האמורות? על פי תצהיר העדות הראשית שנתן (סעיפים 9-11), את היותו של הנתבע "יד חמישית" הוא גילה משניגש להעביר את הבעלות על הרכב, ואילו את דבר התאונה והיות הבעלים הראשונים של הרכב חברת ליסינג, גילתה לו סוכנת הביטוח שלו, רק לקראת סוף חודש ינואר 2004, משביקש לערוך ביטוח מקיף לרכב. 6. לתשובותיו של הנתבע לגוף הטענות שנטענו כנגדו עוד אגיע להלן, ואפתח בטענה של הנתבע, שעל פניה נשמעה מוזרה. לדבריו (בתצהיר עדותו הראשית), ההתקשרות בינו ובין התובע כלל לא נעשתה על פי ההסכם נספח א', אלא על פי הסכם אחר (נספח ב' לתצהירו). הסכם זה נושא גם הוא כותרת "זכרון דברים" והתאריך הרשום בו הוא: 12.12.03. ההסכם נעשה בכתב יד, מפרט את שמות הצדדים, פרטי הרכב נשוא העיסקה ומחיר העיסקה. (יצוין, כי על פי הסכם זה, התובע היה צריך לשלם לנתבע, מעבר לרכב המיצובישי שהועבר לו סכום של 30,000 ₪ בלבד. סכום זה, אין חולק, לא שיקף את מחיר העיסקה האמיתי, והוא נרשם כך לבקשת התובע, סעיף 29 לתצהיר הנתבע). אין בהסכם כל הצהרה של הנתבע בדבר מספר הבעלויות על הרכב או זהותן, וכן אין בו כל הצהרה או התייחסות למצבו של הרכב ולעברו בהקשר לתאונות קודמות. (כדי להבחין בין שני ההסכמים, הם יכונו להלן: ההסכם המודפס - נספח א' לכתב התביעה, ההסכם הכתוב - נספח ב' לתצהיר הנתבע). 7. הנתבע הוסיף וסיפר, כי ההסכם המודפס נערך רק כעבור מספר ימים, לאחר שהעיסקה הושלמה, קרי: הרכב הועבר לרשותו של התובע, תמורתו התקבלה על ידו, ולאחר שהתובע אף ביצע העברת בעלות במשרד הרישוי. הדבר נעשה לבקשתו של התובע, שאמר לו כי הוא צריך חוזה מודפס עבור רואה החשבון שלו (סעיף 34 לתצהיר הנתבע). 8. באופן מפתיע, התובע בעדותו בבית המשפט אישר את גירסת הנתבע אודות ההסכמים הנזכרים במלואה. הוא אישר (עמודים 3, 6), כי העיסקה נעשתה על פי ההסכם הכתוב ביום 12.12.03 והשתכללה באותו היום, ואילו ההסכם המודפס נחתם לאחר שנודע לו על התאונה שהיתה לרכב (עמ' 10), וכלשונו (עמ' 12): "ת. אחרי שראיתי שרומיתי, החלטתי להחתים אותו על הסכם כדי שאוכל לתפוס אותו בענין זה. ש. לסיכום, החתמת אותו לאחר שידעת שהרכב לא תקין, לפי דו"ח שמאי, אחרי ה-27/1? ת. כן". יתירה מזו, התובע לא סיפר לנתבע בשעת החתימה על ההסכם המודפס את שכבר ידע אודות התאונה (שם): "ש. אני אומר לך, שבעת החתימה על המסמך לא סיפרת לנתבע שקיבלת דוח מחברת הביטוח שהרכב עבר תאונה ת. נכון. סיפרתי לו אחרי חתימת ההסכם". 9. עוד התברר מעדותו של התובע בבית המשפט (עמ' 3-6), כי הרשיונות של הרכב הוצגו לו, עוד קודם לביצוע העיסקה, הוא ראה את ציון הבעלויות הקודמות, ולמרות זאת בחר לבצע את העיסקה. מתברר מתוך עדותו כי מספר הבעלויות הקודמות של הרכב וזהותן לא היו מרכיב בשיקוליו לרכישת הרכב. אביא את הדברים מפיו (עמודים 5-6): " ראית שהוא מספר שהוא יד שניה, והוא רביעית, מה עשית? ת. לא עשיתי כלום. התלהבתי מהרכב, ראיתי שיש לי רכב חדש. ... שאלת ביהמ"ש: אמרת שהוא הציג לך רשיון שהיה רשום בו שלוש בעלויות, ואמרת ששילמת כי התלהבת שזה רכב חדש ת. היתה יד שלישית למיטב זכרוני, נרקיס (צד שלישי 1 - י.א.) לא הופיע ברשיון, ראיתי ברשיון יד שלישית ושני בעלים קודמים... ...... ... זה היה לפני ששילמתי, כששילמתי לא היתה לי בעיה עם הידיים. אני לא תובע בגלל הבעיה של הידיים. ש. איזה בעיה כן היתה? ת. שהוא רימה אותי, אחרי שביקשתי שיעשו ביטוח מקיף אמרו לי שהרכב שמו בו 60,000 ₪ חלקים. ש. מה שמפריע לך זה 60,000 ₪ ששילמו על חלקים ברכב. זהות הבעלים הקודמים היתה בעיה בשבילך? ת. לא היתה לי בעיה עם זהות הבעלים הקודמים". 10. המסקנות עד כאן: א. הצהרות הנתבע בהסכם המודפס לא היו חלק מהעיסקה ומתנאיה. העיסקה נקשרה על פי ההסכם הכתוב, שלא כלל שום הצהרה. התובע ידע היטב, שעה שהוא והנתבע חתמו על ההסכם המודפס, כי תוכנו אינו אמת (דווקא הנתבע לא ידע זאת). ב. התובע ידע, לפני שנעשתה העיסקה, את מספר הבעלויות הקודמות. נתון זה לא היווה תנאי לקשירת העיסקה. ג. לתובע אין כל טענה או תביעה בקשר למספר הבעלויות הקודמות ובקשר לזהותן. ד. עילת התביעה מצטמצמת, לאחר עדות התובע, להטעיה שהטעה אותו הנתבע, לטענתו, בקשר למצבו ולעברו התאונתי של הרכב בלבד, ובכך בלבד ימשיך הדיון בפסק דין זה. 11. בענין התאונה המשמעותית, שהרכב היה מעורב בה בשנת 2000, טענתו של הנתבע פשוטה (סעיפים 39, 42 לתצהירו): הוא לא ידע עליה, וממילא לא הצהיר ולא יכל להצהיר בפני התובע אלא על דברים שארעו לרכב במשך התקופה שהיה בחזקתו. מתוך דו"ח השמאות שהציג התובע (נספח ב' לתצהירו) מתברר, כי התאונה אירעה כשהרכב היה עדיין בחזקת הבעלים הראשון, חברת הליסינג. הצדדים השלישיים בתביעה העידו גם הם, כי לא ידעו על אותה תאונה. וכאן המקום להדגיש, כי התובע אינו טוען בשום מקום, כי הנתבע ידע אודות התאונה האמורה ולא סיפר לו עליה. אמנם, לדברי התובע (סעיף 2.2 לתצהירו), "הנתבע הצהיר כי הרכב לא עבר כל תאונה בעבר", טענה, המוכחשת, כאמור, על ידי הנתבע. 12. גם בענין אחרון זה, אני מאמין לנתבע יותר משאני מאמין לתובע. התובע היה מודע לשלל הבעלויות הקודמות על הרכב, שבשעת רכישתו בסוף שנת 2003, היה כשש או שבע שנים "על הכביש", ולא סביר היה לדרוש מהנתבע לדעת את כל עברו של הרכב. סביר היה לדרוש ממנו להצהיר על עברו של הרכב בתקופה שהיה ברשותו, ולכל היותר גם על עברו בתקופה שהיה אצל קודמו, בהנחה שזה סיפר עליו לנתבע. אולם, כיצד ניתן לדרוש מהנתבע להצהיר על כל עברו של הרכב, כאשר, לדברי הנתבע (סעיף 40 לתצהירו), שלא הוכחשו על ידי התובע, הנתבע הודיע לו כי לא בדק את הרכב במכון בדיקות מוסמך? 13. גם תיאור הדברים כפי שהובא לעיל, מעיד על חוסר מהימנותו של התובע. ראשית, הוא מסתמך בכתב תביעתו על הסכם הכולל הצהרות של הנתבע (ההסכם המודפס), ומשזה הציג את ההסכם "האמיתי", על פיו נעשתה העיסקה (ההסכם הכתוב), הוא שינה את טעמו. שנית, עצם נכונותו של התובע לחתום ולהחתים את הנתבע על נתונים, שהוא ידע כי אינם נכונים, אינו מעיד על יושר. מה גם, שנטל ההוכחה מוטל על התובע. מסקנתי היא, כי הנתבע כלל לא נשאל על עברו של הרכב קודם שהיה ברשותו, וממילא לא סיפר לתובע דבר אודות כך. 14. מה שענין את התובע הוא אפשרות השימוש ברכב, כמצבו בשעת רכישתו. לשם כך, נטל את הרכב לשתי נסיעות מבחן, וכאן יצוין, כי עסוקו של התובע הוא חשמלאות רכב ולו מוסך הנותן שירותים בתחום זה. בשתי הנסיעות, "שקע" הרכב בחולות, אך התובע לא נואש, לקח את הרכב למוסך מסוים ודאג לתיקון התקלה. כך סיפר הנתבע בתצהירו (סעיפים 23-27), והתובע לא הכחיש דברים אלה. 15. וכך אני מגיע לתורף העיסקה שנעשתה, כעולה מכלל הראיות שהוצגו. התובע רכש את הרכב מהנתבע כמצבו, כמות שהוא (AS IS), בהתחשב בוותקו של הרכב, בכל הבעלויות שהיו לו, ובהיותו "רכב שטח" המועד לפגיעות ותאונות יותר מרכב רגיל. הוא היה מודע לאפשרות שהיה מעורב בתאונה כלשהי בעבר, משמעותית או בלתי משמעותית. למרות זאת, הוא לא לקח את הרכב לבדיקה במכון בדיקה מוסמך ולא טרח לעיין בהיסטוריית הרכב במוסכים שבו טופל הרכב. לכל היותר ניתן לומר, כי התובע היה אדיש לאפשרות קיומה של תאונה משמעותית בעבר. 16. מסקנה זו נתמכת גם במחיר הרכישה של הרכב. הנתבע סיפר בתצהירו (סעיף 22) כי הרכב נרכש ב-15,000 ₪ מתחת למחירו על פי "מחירון יצחק לוי" (שצורף לתצהיר): 60,000 ₪ במקום 75,000 ₪. נתון זה הוצג בפני השמאי פרנקל זאב וילי, אשר ערך את דו"ח השמאות שצורף כנספח ב' לתצהיר התובע, ואושר על ידו (עמ' 18). גם אליבא דגירסת התובע, לפיה סכום הרכישה היה 65,000 ₪ ולא 60,000 ₪ כגירסת הנתבע, עדיין המדובר היה בפער של 10,000 ₪. פער זה יכול לשקף את הסיכון שלקח על עצמו התובע בדבר תאונה משמעותית קודמת בשלב כלשהו בעברו של הרכב ובהימנעותו מהזמת אפשרות זו, כאמור. 17. בדיעבד מתברר, מתוך דו"ח השמאות הנזכר, כי ירידת הערך שנקבעה לרכב בעקבות התאונה (אם יבחרו לתקן אותו), בשיעור של 11% (כ-11,000 ₪ בערכי פברואר 2000), משקפת אף היא את הפער בין מחיר הרכב על פי המחירון ובין מחיר הרכישה (כולל פער נוסף של כמה אלפי שקלים לטובת התובע). 18. ובהקשר זה יצוין, כי אין ספק שהרכב תוקן ונעשה בו שימוש, ודאי עד ליום רכישתו, כ-3 שנים לאחר אותה תאונה, והתובע העיד (עמ' 13) כי השימוש ברכב נמשך לכל הפחות עד למתן עדותו ביום 31.12.06, כלומר: קרוב ל-6 שנים לאחר אותה תאונה. 19. למעשה, התובע לא ביקש כלל בכתב תביעתו ביטול העיסקה במובן של השבת הרכב כנגד השבת התמורה ששולמה, ומשתמע מתביעתו כי תביעתו הכספית אינה מותנית בהשבת הרכב על ידו (עמדו על כך הנתבע והצדדים השלישיים בכתבי טענותיהם). כך עולה גם מחילופי הדברים בתמליל שיחתו של התובע עם הנתבע ואדם שלישי נוסף, שהוקלטה על ידי התובע, ללא ידיעת הנתבע (עמ' 25 למטה): "רונן - ... מה זה אני נוסע עם האוטו? אני נוסע כי אין לי ברירה. תביא לי את המיצובישי ניסע במיצובישי. אדם שלישי - בסדר יש לך את הג'יפ, זה לא פחות מהמיצובישי יגאל - בסדר, לא משנה, יש לי את האוטו, אני נוסע, אני חייב לנסוע (לא ברור) אדם שלישי - בסדר, אצלך הרכב, אצלו הכסף". 20. אולי משום שהתובע סבר, כי מקצת מדבריו הופרכו על ידי הנתבע, העלה שתי "הטעיות" נוספות שלא הוזכרו בכתב תביעתו (סעיפים 2.5, 2.6 לתצהירו). שתי ה"הטעיות" הינן בנוגע להתקנת מכשיר רדיו-דיסק ולהתקנת מכשיר "פוינטר" (איתוראן). הנתבע סיפר לו, כי שניהם הותקנו על ידו, בעוד שכבר היו מותקנים ברכב קודם לרכישתו על ידי הנתבע. הנתבע הודה (עמ' 21), כי שיקר בפרטים אלה. לא ברור איזה אינטרס היה לנתבע לעשות כן, ושקרים אלה מוכיחים כי גם הנתבע, ככל הנראה, אינו מהווה דוגמא לאמירת אמת צרופה. אך אין להשוות בין חוסר מהימנותו של הנתבע בפרטים זניחים אלה לעומת חוסר המהימנות שהתגלה בעדויות התובע בפרטים מהותיים. ובעיקר, אין להבין, מהי עילת תביעתו של התובע בקשר לשתי "ההטעיות" הללו. כיצד ניזוק מהן? ומה זה משנה לתובע מי התקין אותם מכשירים ומתי? 21. וזה סיכום הפרק העובדתי, לאור כל הראיות דלעיל: א. התובע רכש את הרכב מהנתבע, בידיעה שהיו לו ארבע בעלויות קודמות ותוך אדישות לזהות הבעלים הקודמים ולעברו התאונתי. ב. התובע בדק את הרכב באופן עצמאי ולא באמצעות מכון בדיקה מוסמך. התובע לא טרח לבדוק ולעיין בהיסטוריית הרכב במוסכים המתאימים. ג. עברו התאונתי והנזקי של הרכב, בתקופה שקדמה לאחזקתו על ידי הנתבע, לא נדון כלל בינו ובין התובע. ד. בדיעבד התברר, כי כשלוש שנים קודם למועד הרכישה היה הרכב מעורב בתאונה, שכתוצאה ממנה נגרם לו נזק בשיעור של 55% מערכו. ה. נתון זה לא היה ידוע לנתבע, וכמובן גם לתובע. ו. הרכב נרכש במחיר מופחת של בין 10,000 ₪ ל-15,000 ₪ ממחירו על פי המחירון המוכר. ז. הפער בין המחיר המופחת למחיר המחירון גדול משיעור ירידת הערך שנקבע לרכב בדו"ח השמאות שהוצא בעקבות התאונה. ח. הרכב תוקן ונעשה בו שימוש כשלוש שנים עד ליום הרכישה וכשלוש שנים נוספות, לפחות (עד ליום ההוכחות). הפרק המשפטי 22. הדין החל על המקרה דנן הוא חוק המכר, התשכ"ח-1968 (להלן - חוק המכר). הסעיף הרלבנטי לדיון שלנו הוא סעיף 11 לחוק המכר: "אי התאמה המוכר לא קיים את חיוביו אם מסר - (1) רק חלק מהממכר או כמות גדולה או קטנה מן המוסכם; (2) נכס שונה או נכס מסוג או תיאור שונה מן המוסכם; (3) נכס שאין בו האיכות או התכונות הדרושות לשימושו הרגיל או המסחרי או למטרה מיוחדת המשתמעת מן ההסכם; (4) נכס שמבחינת סוגו, תיאורו, איכותו או תכונותיו אינו מתאים לדגם או לדוגמה שהוצגו לקונה, זולת אם הוצגו ללא קבלת אחריות להתאמה; (5) נכס שאינו מתאים מבחינה אחרת למה שהוסכם בין הצדדים. " 23. הכלל היסודי הוא, שעל המוכר למסור נכס מתאים למה שהוסכם בין הצדדים, כלומר, קנה המידה הוא הסכמת הצדדים, ולא דרישותיו או צפיותיו של הקונה (אייל זמיר, חוק המכר, תשכ"ח-1968, להלן - זמיר, עמ' 238). כיוון שעל פי המסקנות דלעיל, העבר והתאונה של הרכב לא נדונו, וממילא לא היתה הסכמה מפורשת, יש להידרש גם לשאלת "האיכות" המצופה מרכב משומש כמקרה דנן ולשאלת "התכונות הדרושות לשימושו הרגיל" של הרכב דנן (סעיף 11(ד) הנ"ל). 24. עקרון ההתאמה על פי חוק המכר חל גם על מכירתם ורכישתם של נכסים משומשים, אולם כאשר מדובר בנכס משומש משתמעת גמישות רבה יותר ביחס להתאמת הנכס למטרה ובנוגע לפעולתו התקינה וגמישות כזו עשויה להשתמע גם מנסיבות אחרות של העיסקה (זמיר, עמ' 265). 25. יישום כל הנתונים העובדתיים שהוכחו במקרה דנן על הכללים המשפטיים הנזכרים מוביל למסקנה, כי לא היתה כל אי התאמה בעיסקת המכר שנעשתה. כאמור, מהות העיסקה היתה: רכישת הרכב כמצבו וכמות שהוא (AS IS), כאשר עברו התאונתי של הרכב וזהות בעליו הקודמים אינם תנאי מתנאי העיסקה. הסיכון שנטל על עצמו התובע גולם במחיר הרכישה, ובדיעבד התברר כי הוא תאם גם את שיעור ירידת הערך שנקבע לרכב בעקבות התאונה. גם השימוש שנעשה ברכב כ-6 שנים לכל הפחות לאחר התאונה מוכיח, כי, הלכה למעשה, מטרת העיסקה הושגה. 26. לאותה מסקנה ניתן להגיע גם תוך יישום דיני החוזים (על היחס בין אי התאמה לפי חוק המכר ובין דיני הטעות וההטעיה החוזיים, ראו: זמיר, עמ' 254), ואפילו היינו מגדירים את הגילוי שגילה התובע אודות התאונה המתוארת כ"טעות" במובן סעיף 14 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן - חוק החוזים). ראינו לעיל כי עברו התאונתי של הרכב לא נדון בין הצדדים ולא היווה מרכיב ממרכיבי העיסקה, כיוון שכך נעדר הקשר הסיבתי הנדרש בין הטעות לבין ההתקשרות בעיסקה, שהרי הטעות צריכה להיות הגורם להתקשרות בחוזה (גבריאלה שלו, דיני חוזים - החלק הכללי, לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי, להלן - שלו, עמ' 282). 27. ואפילו היה קשר סיבתי בין "הטעות" האמורה ובין ההתקשרות בעיסקה, הרי שעל פי המסקנה דלעיל, טעות זו יכולה להחשב לכל היותר לטעות משותפת, שעליה יש להחיל את דין סעיף 14(ב) לחוק החוזים (לדיון בסוגיה זו, ראו: שלו, עמ' 8-286; דעת כב' השופט אור ב-דנ"א 2568/97 כנען נ' ממשלת ארצות הברית, פ"ד נז(2) 632, 666). בסעיף 14(ב) מוצבים שלושה שסתומי ביטחון להגנת הצד השני לחוזה, שכנגדו נטענת טענת הטעות: א- הצורך בפניה לבית המשפט לשם ביטול החוזה, ב- התניית הביטול בשיקולי צדק, ג- האפשרות לחייב את הטועה בפיצויים (שלו, עמ' 258). ויצוין, כי בסעיף 177(א) להצעת חוק דיני ממונות, הוחלפו המילים "אם ראה שמן הצדק לעשות זאת" שבסעיף 14(ב) לחוק החוזים, במילים "מטעמים מיוחדים", ובכך הודגש כי שיקול הדעת של בית המשפט הוא מצומצם ובדרך כלל יש ליתן עדיפות לקיום החוזה (שלו, עמ' 285). 28. לאור כל המתואר לעיל בדבר התנהגותו של התובע עובר לביצוע העיסקה: שוויון נפשו בדבר אירועים בעברו של הרכב והימנעותו מעריכת בדיקה מתאימה, התנהגותו של התובע לאחר גילוי דבר התאונה: פיתויו של הנתבע לחתום על ההסכם הכולל תניות שהתובע ידע כי הן אינן נכונות, וכן בהתחשב בכך ש"הנזק" שנגרם לתובע בדמות ירידת ערך הרכב בעקבות התאונה כבר גולם בפער בין מחיר הרכישה והמחיר הנקוב במחירון לאותו סוג רכב, ובהתחשב בשימוש התכוף והרצוף שעשה התובע ברכב מאז רכישתו, הרי שאין כל הצדקה להורות על ביטול העיסקה, מה גם, כפי שכבר נאמר לעיל, התובע כלל לא ביקש זאת ולא הביע נכונות להשיב את הרכב כנגד קבלת התמורה. ואפילו הייתי מורה על ביטול העיסקה, היה נדרש התובע, כמובן, להשיב את הרכב, מכח סעיף 21 לחוק החוזים. 29. ואם יטען התובע לסעד של פיצויים מכח סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, הרי ש"הנזק" הנטען כבר גולם כאמור בהפרש שבין מחיר הרכישה והמחיר הריאלי של הרכב, והוא אינו זכאי לכל פיצוי נוסף. 30. ויודגש, התוצאה האמורה נכונה למקרה הנדון ועל פי נסיבותיו המתוארות, ואין להקיש ממנו למקרים אחרים של מכירה וקניית רכב משומש. כך, למשל, אילו היה מוכח שהמוכר הצהיר מראש כי הרכב לא היה מעורב בכל תאונה משמעותית קודמת, והתגלה אחר כך כי הצהרה זו אינה נכונה, הצהרה זו היתה מחייבת אותו אפילו הוא לא ידע על אותה תאונה. ומצד שני, אם היה מוכח שהמוכר ידע על תאונה קודמת כזו ולא גילה עליה לקונה, ניתן היה לטעון לאי התאמה ו/או להפרה, אפילו ענין זה לא נדון כלל בין הצדדים. במקרה שלנו, כאמור, נושא זה לא נדון בין הצדדים, והנתבע (המוכר) לא ידע על התאונה הקודמת. כמו כן, יש לתת משקל לסוג הרכב, הוותק שלו "על הכביש" ומספר הבעלויות הקודמות, כיוון שההנחה היא, שככל שהרכב מועד יותר לתאונות, אם מפאת סוגו ("רכב שטח" לעומת רכב פרטי רגיל), אם מפאת וותקו (חדש לעומת ישן), ואם מפאת הבעלויות השונות שהיו לו (בעלות אחת עד שתיים לעומת יותר מכך), נדרש הקונה, באופן טבעי, לנקוט באמצעי זהירות מתאימים כדי לבדוק את עברו של הרכב, ואם נמנע מלעשות כן, הרי זה משום שדבר זה לא היווה מרכיב בשיקוליו לרכישתו. במקרה דנן, כאמור, מדובר ברכב ג'יפ ("4X4"), וותק של כ-7 שנים בעת רכישתו, ארבע בעלויות קודמות, והדברים מדברים בעד עצמם. עוד יש לתת משקל למומחיותם של הצדדים לעיסקה בתחום הרכב, שיתרונו של האחד בתחום זה עשוי להאפיל על חסרונו של האחר. במקרה דנן, דווקא לתובע-הקונה מומחיות בתחום הרכב יותר מאשר לנתבע-המוכר (התובע חשמלאי רכב, הנתבע מחלק סחורה). השוו למקרים דומים שנדונו (פורסמו בנבו): ע"א (מחוזי י-ם) 5798/04 כרמל נ' לוי, ע"א (מחוזי נצ') 3001/03 ב.ח. אמיר עסקי רכב בע"מ נ' חמדאן, בר"ע (מחוזי ת"א) פז נ' מרכז המכרזים (נירם). 31. המסקנה הנובעת מכל האמור לעיל היא שהתביעה צריכה להידחות. מסקנה זו מיתרת, כמובן, את הדיון בשתי ההודעות לצדדים השלישיים. בקצרה אציין רק זאת, שגם שני הצדדים השלישיים לא טרחו, על פי דבריהם, לערוך בדיקה מוסמכת לרכב, וכל צד הטיל את האחריות בנדון על הצד האחר. לא הוכח ביחס לכל אחד מהצדדים הנוספים, כי ידע על התאונה האמורה ולא גילה עליה למי שרכש ממנו את הרכב. באופן זה, גם בין הנתבע ובין הצדדים השלישיים האחרים, ובינם לבין עצמם, לא נמצאה כל הצדקה להטיל את האחריות על אחד מהם ולהסירה מהאחרים. 32. למרות דחיית התביעה, לא מצאתי הצדקה במכלול הנסיבות המתוארות להטיל הוצאות על התובע, גם משום שהתנהגותו של הנתבע לא היתה נקיה מכל רבב כאמור וגם משום שאין להחמיר עם התובע בנסיבות אלה מעבר לעצם דחיית תביעתו. 33. התוצאה: התביעה נדחית וכן נדחות כל ההודעות לצדדים השלישיים. אין צו להוצאות. הטעיהרכבפיצוייםקניית רכב