תביעה על אי קבלת כרטיס טיסה

פסק דין מונחת לפני תביעה כספית ע"ס 13,700 ₪, בין התובעים, מר וגב' ברנאי, לבין הנתבעים, מר אורן לידור, מועדון הברידג' בניהולו של אורן לידור בע"מ וחברת השטיח המעופף בע"מ (נתבעים 1 - 3 בהתאמה). בנוסף, הגישו הנתבעים 1 ו-2 הודעת צד ג' נגד הנתבעת 3. הנתבע 1 פרסם מטעם הנתבעת 2 תוכנית טיול לקיץ באזור ציריך וסביבתה, למשתתפי חוג הברידג' של הנתבעת 2. הנתבעת 3 שימשה כסוכנת הנסיעות והנפיקה את כרטיסי הטיסה ואת שוברי האירוח בבתי המלון. לפי התוכנית, היציאה מתל-אביב והנחיתה במילאנו נקבעה ליום 14.7.06 והחזרה ממילאנו לתל-אביב נקבעה ליום 21.7.06. התובעים פנו לנתבע 1 בבקשה להצטרף לטיול, אך ביקשו כי תינתן להם האפשרות להישאר בעיר מילאנו למשך מספר ימים נוספים ולחזור ארצה בגפם. לאחר בירור עם הנתבעת 3, הודיע הנתבע 1 לתובעים כי ניתן להאריך את השהות וכי עליהם להוסיף 100$ לעלות הטיול, כאשר הנתבע 1 לקח על עצמו לשלם 50$ מתוכם והתובעים הסכימו לכך ושילמו את חלקם. משהגיעו התובעים לטיסה היעודה ב- 24 ליולי בשדה התעופה במילאנו, הסתבר להם כי אין כלל טיסה כזו. על כן, נאלצו התובעים בשעת לילה מאוחרת, לפנות לחברות התעופה בשדה במילאנו על מנת למצוא טיסה היוצאת לישראל ממילאנו. לבסוף, נמצא להם מקום פנוי בטיסה בחברת אליטאליה. התובעים שילמו בגין הטיסה מחיר מלא, בסך 957.36 יורו לכל אחד ובתוספת של 90 יורו שכר טרחה. לאחר בירור, הסתבר לתובעים כי הטיסה בה היו אמורים לשוב ארצה, יצאה משדה התעופה בעיר וורונה ולא ממילאנו. בשל חשיבות העניין, אביא להלן את החלק הרלוונטי מכרטיסי הטיסה שנמסרו לתובעים, בדיוק כפי שצוינו בהם יעדי היציאה וחזרה: FROM TEL-AVIV FROM MIL (MXP) / VRN (VRN) TO TEl-AVIV תמצית טענות התובעים התובעים טוענים כי מעולם לא נמסר להם כי הטיסה חזרה יוצאת מוורונה. במהלך הטיול הם שאלו את הנתבע 1 ואת נציג הנתבעת 3, לגבי חזרתם ארצה ונענו כי הם חוזרים ממילאנו. התובעים מדגישים כי לולא ידעו כי הטיסה תצא מוורונה, לא היו מאריכים את הטיול והיו חוזרים ביחד עם הקבוצה, אשר שבה ממילאנו לארץ. לפיכך, מבקשים התובעים לחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, בסך עלות כרטיסי הטיסה בחברת התעופה אליטליה, בסך של 2,004 יורו וכן ב-500 יורו בגין עוגמת הנפש שנגרמה להם. תמצית טענות הנתבעים 1 ו-2 הנתבעים 1 ו-2 טוענים להגנתם כי לאחר שהתובעים פנו אל הנתבע 1 בבקשה לשהות של יומיים נוספים במילאנו, שוחח הנתבע 1 עם הגב' בונפיל, נציגת הנתבעת 3, והדגיש בפניה כי התובעים מבקשים לשוב ארצה ממילאנו. הגב' בונפיל מסרה כי יש טיסה ארצה ממילאנו רק ביום 24.7.06 ועל כן, על התובעים להאריך את שהותם במילאנו ביום נוסף והתובעים הסכימו לכך. בנוסף, טוענים הנתבעים 1 ו-2 כי התובעים כבר לא היו באחריות הנתבעים 1 ו-2, משנפרדו מהקבוצה המאורגנת. כאשר הנתבע 1 העביר לידיהם של התובעים את כרטיסי הטיסה ושובר האירוח במלון, הבהיר להם, כי מועדון הברידג' או מי מטעמו אינו אחראי לשינוי והתוספת שבוצעה על ידם. בחירת המלון בו שהו התובעים בשלושת הימים הנוספים אינו מוכר לנתבעים והדבר היה באחריותם המלאה של התובעים. התובעים נכחו בפגישות ההכנה וההדרכה שארגן הנתבע 1 לפני היציאה לטיול המאורגן ובמהלכה התבקשו חברי הקבוצה לבדוק את כרטיסי הטיסה שברשותם. הנתבע 1 מכחיש כי התובעים פנו אליו לאחר מתן הכרטיסים בבקשה כלשהי הקשורה לתוספת ולשינויים אותם ביצעו התובעים. התובעים הציגו עצמם כלמודי נסיעות וכי הם ידאגו לכל העניינים הקשורים בתוספת שביקשו. עוד טוענים הנתבעים 1 ו-2 כי לתובעים רשלנות תורמת מאחר ולא אשררו את כרטיסי הטיסה חזרה, כפי שהתבקשו וכפי שרשום על גב הכרטיסים. תמצית טענות הנתבעת 3 הנתבעת 3 לא ניהלה דין ודברים עם התובעים. כל ההתקשרות נעשתה דרך הנתבע 1 ועל פי הנחיותיו ודרישותיו. כאשר פנה הנתבע 1 לנציגת הנתבעת 3 עם בקשת התובעים להאריך את טיולם במשך שלושה ימים נוספים, לא אמר כי הדבר מותנה בחזרת התובעים ממילאנו בהכרח. פרטי הטיסה המדויקים נמסרו לנתבע 1 וכללו את העובדה כי הטיסה תצא מוורונה (הנתבעת 3 צירפה כראיה כרטיסי טיסה אלקטרוניים, אך התובעים טענו כי לא קיבלו אותם, אלא קיבלו רק את כרטיסי הטיסה הרגילים, אותם צירפו לכתב התביעה). כמו כן, ממילאנו יוצאות רק טיסות סדירות ועלותם גבוהה משמעותית מהטיסות שנרכשו במסגרת החבילה שהוזמנה ע"י התובעים. כרטיסי הטיסה הונפקו לתובעים כבר ביום 6.7.06, זמן רב לפני יציאתם מהארץ, ולתובעים היה זמן רב לבדוק ולוודא את פרטי הטיסה. הנתבעת 3 טוענת אף היא לרשלנותם התורמת של התובעים, בכך שלא אשררו את הטיסה חזרה. הודעת צד ג' הנתבעים 1 ו-2 טוענים כי הצד השלישי, קרי הנתבעת 3, שהינה סוכנות נסיעות ותיירות הייתה אחראית לארגון כל החלק התיירותי של הטיול לרבות ובפרט את ארגוני הטיסות והנפקת כרטיסי הטיסה למשתתפים בטיול. כמו כן, הנתבעת 3 הינה האחראית הבלעדית לתוספת הטיול שביקשו התובעים. הנתבעת 3 אחראית למחדל מכוח דיני החוזים, בגין הטעיה ו/או הפרת ההסכם, בכך שהטיסה חזרה ארצה יצאה מוורונה ולא ממילאנו כמבוקש. לנתבעים אין ולא יכלה להיות כל ידיעה באשר לנסיבות שגרמו לאירוע נשוא כתב התביעה, מאחר והנתבעת 3 היא הבעלים ו/או המחזיק ו/או המפעילה של המערכת הממוחשבת של הוצאת הכרטיסים. הנתבעת 3 אחראית כלפי התובעים מכוח דיני הנזיקין בגין רשלנותה, חוסר זהירותה והפרת חובה חקוקה, בכך שלא דאגה לוודא שלתובעים ישמר מקום בטיסה ממילאנו לארץ, שלא דאגה לעדכן את התובעים בדבר החזרה מוורונה, הטעתה את התובעים בכך שמסרה להם כי אינם צריכים לאשרר את כרטיסי הטיסה, לא מסרה לתובעים מידע בכתב בכל הנוגע לתוספת הטיול, הפרה את הוראות חוק שירותי תיירות, תשל"ו-1976, הפרה את הוראות תקנות שירותי תיירות (חובת גילוי נאות), תשס"ג 2003, ואת הוראות תקנות שירותי תיירות (סוכניות) תשס"א 2000, והוראות חוק הגנת הצרכן, תשמ"א 1981. הנתבעת 3 בכתב הגנתה, חוזרת על טענותיה שבכתב הגנתה, לפיהן קיימת העדר יריבות בינה לבין התובעים. ההתקשרות נעשתה דרך שולח ההודעה בלבד, הנתבע 1 ולפי הנחיותיו ובקשותיו. כל מצג שווא או הטעיה שנגרמו לתובעים מקורם אינם בנתבעת 3, אלא בנתבע 1. לנתבעת 3 אין ולא יכלה להיות שליטה על מעשי ומחדלי הנתבע 1. מכל מקום, לתובעים רשלנות תורמת של 100% בשל מחדלם לאשרר את כרטיסי הטיסה כנדרש. עוד טוענת הנתבעת 3 כי פעלה כדין ומילאה אחר כל הוראות החוק והתקנות בעניין. דיון הדברים שהוחלפו בע"פ בין הצדדים התובעים טוענים כי ביקשו במפורש לחזור ממילאנו ואף הזמינו מהנתבעת 3, באמצעות הנתבע 1, חדר בבית מלון במילאנו לשלושת הימים הנוספים. התובעים טוענים כי הם וידאו במפורש עם מדריך הטיול נציג הנתבעת 3 ועם הנתבע 1 כי חזרתם ארצה תהיה ממילאנו. הנתבע 1 טוען כי שוחח עם נציגת הנתבעת 3 וביקש להזמין לתובעים טיסה חזרה ממילאנו, ועקב כך אף נדחתה ביום נוסף חזרתם ארצה. הנתבע 1 מכחיש כי התובעים פנו אליו במהלך הטיול לגבי חזרתם ארצה. הנתבעת 3 טוענת כי הדגישה בפני הנתבע 1 כי החזרה תהיה מוורונה והנתבע 2 היה אחראי להעברת הפרטים לתובעים. מר שמיר, מדריך הטיולים מטעם הנתבעת 3 הצהיר כי התובעים לא פנו אליו במהלך הטיול בקשר לחזרתם ארצה. בדיון ההוכחות של יום 13.11.07 העידו בפני התובעים עצמם, מר לידור בשם הנתבעים 1 ו-2, מר שמיר שטרר וגב' בונופיל מטעם הנתבעת 3. לאחר שעיינתי בחומר הראיות ושמעתי את העדים, הגעתי למסקנה כי אין לקבל את גרסת התובעים שלפיה וידאו במפורש עם מר שטרר במהלך הטיול כי חזרתם ארצה היא ממילאנו. מר שטרר היה מדריך הטיול ולא סביר בעיני כי היה מודיע לתובעים דבר לגבי חזרתם ארצה ללא עיון בכרטיסי הטיסה. עדותו של מר שטרר שלפיה כרטיס הטיסה במקרה דנן לא היה ברור וחייב אשרור הטיסה הייתה אמינה עלי. לפיכך, לא שוכנעתי כי מר שטרר נשאל על ידי התובעים מהיכן החזרה ארצה. גם אינני מקבל את גרסת גב' בונופיל, כי הודיעה לנתבע 1 כי החזרה היא מורונה. עדותו של מר לידור שלפיה הוא ביקש טיסה חזרה ממילאנו עבור התובעים וכי נוצר הצורך לשם כך להאריך להם את השהות הנוספת בשלושה ימים במקום יומיים, הייתה אמינה עלי. לעומת זאת, גרסתה של הגבק' בונופיל, אינה סבירה בעיני ואין בידי לקבלה. ראשית, אילו הייתה מציינת בפני הנתבע 1 כי החזרה היא מוורונה, יותר מסתבר בעיני כי הנתבע 1 היה דואג לעדכן את התובעים מאשר שוכח לעשות כן. הקבוצה כולה חזרה ממילאנו וגם התובעים ביקשו זאת ואם היה שינוי, אפוא, לגבי התובעים, סביר יותר כי הדבר היה מדליק נורה אצל הנתבע 1. זאת ועוד: בתצהירה, הצהירה גב' בונופיל כי אמרה במפורש לנתבע 1 כי החזרה היא מוורונה. עדות זו סותרת את עדותה בחקירה הנגדית, שלפיה מילאנו וורונה זה אותו דבר ו"לא צריך אפילו לשאול את הלקוח" (עמ' 9). התרשמתי מעדותה של הגב' בונופיל כי נוכח הטיפול במאות לקוחות ביום, אין נוהל של מסירת מידע מפורט לגבי יעדי הנסיעה וחזרה והנתבעת 3 מסתפקת במסירת הכרטיס ודרישת אשרור מאת הלקוח. לפיכך, עדותה כי דווקא במקרה זה נאמר במפורש למר לידור כי החזרה היא מוורונה, אינה סבירה בעיני. מהעדויות ששמעתי מסתבר יותר, אפוא, כי התובעים סברו כי הם חוזרים ממילאנו וזאת על סמך כרטיסי הטיסה שקיבלו והבקשה שלהם להארכת השהות במילאנו. הנתבע 1 סבר כי האריך את שהות לתובעים מול הנתבעת 3 וכי החזרה שלהם תהא ממילאנו. הנתבעת 3 ככל הנראה לא ראתה הבדל בין חזרה מוורונה ולבין חזרה ממילאנו וכן הסתמכה על כרטיסי הטיסה וכן על כך שעל התובעים לאשרר את הטיסה. מה ניתן היה להבין מכרטיסי הטיסה אני סבור שקיימת אי בהירות ממשית בכרטיסי הטיסה שהנפיקה הנתבעת 3 לתובעים. במקום להפריד בין יעד הנחיתה במילאנו ויעד החזרה מוורונה, רשומים שני יעדים אלה אחד ליד השני ברובריקה שכותרתה “From” , הכול כעולה מכרטיס הטיסה שאת פרטיו אלה הבאתי לעיל. התובעים טוענים כי ניתן היה להבין מכרטיסי הטיסה שנמסרו לתובעים כי היציאה חזרה ארצה היא ממילאנו עם עצירת ביניים בוורונה. הנתבעים 1 ו-2 והנתבעת 3 בעיקר, טוענים כי מכרטיסי הטיסה ניתן להבין בבירור כי היציאה מתל-אביב ונחיתה במילאנו ולאחר מכן היציאה חזרה היא מוורונה ונחיתה בתל-אביב. מר שטרר, מדריך הטיול מטעם הנתבעת 3, הודה בחקירתו כי לא ניתן היה להבין מכרטיס הטיסה כי הטיסה יוצאת מוורונה ללא ברור נוסף והדגיש כי מקרה כזה מחייב בירור. מסקנתי הנה כי כרטיס הטיסה שהונפק לתובעים על ידי הנתבעת 3 לא נוסח כראוי. עיון בכרטיס הטיסה, מגלה שניתן היה להבין ממנו שהחזרה ארצה היא ממילנו. מצד שני, עקב ציון העיר ורונה (VRN) באותה שורה, אפשר היה, אולי, גם להבין אחרת ומכל מקום הכרטיס כאמור אינו ברור דיו. השאלה היא, על רקע מסקנה זו, האם הדבר מקים לנתבעים ו/או לנתבעת 3 או לכל אלה, אחריות כלפי התובעים. שאלה נוספת הנה האם התובעים התרשלו בכך שלא אשררו את הטיסה ו/או פנו לבירור כלשהו נוכח כרטיס הטיסה הלא ברור. חובת הזהירות של הנתבעים סעיף ל,פקודת הנזיקין [נוסח חדש] 36 קובע כי אדם חב חובת זהירות "כלפי כל אדם... כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע" מהתנהגותו. בעניין קביעת קיומה של חובת זהירות נדרשת עריכתם של שני מבחנים: האחד, בחינת החובה המושגית, כלומר אם בין סוג המזיקים, אליו משתייך המזיק, לבין סוג הניזוקים, אליו משתייך הניזוק, קיימים "יחסי רעות" לעניין סוג הפעולות, אליו משתייכת פעולת המזיק, ולעניין סוג הנזקים שגרם המזיק. השני, בחינת קיומה של החובה הפרגמאטית והקונקרטית, קרי, האם בין המזיק הקונקרטי לבין הניזוק הקונקרטי קיימת חובת זהירות לעניין הפעולות שהתרחשו בפועל לעניין הנזק שנגרם בפועל. שני המבחנים האמורים נערכים על-פי מבחן הצפיות. השאלה היא, מה אדם סביר יכול היה לצפות (כאפשרות פיסית) או צפה הלכה למעשה ומה אדם סביר צריך היה לצפות כקטגוריה נורמאטיבית. במקרה דנן, מצאתי כי קיימת חובה מושגית וכן חובה קונקרטית. מארגני טיולים, כגון הנתבעים, וסוכנות נסיעות, כגון הנתבעת 3, חבים חובת זהירות מושגית ללקוחותיהם. במקרה הספציפי שלפני, הנתבעים 1 -2, כמי שארגנו את הטיול, חבים חוזת זהירות קונקרטית לוודא שהתובעים יודעים מהיכן הם חוזרים לישראל. אין בידי לקבל את הטענה שלפיה עקב הארכת השהייה יצאו התובעים מאחריות הנתבעים 1 ו-2. בכל הנוגע לפרטי החזרה לישראל, נותרו הם אחראים. עובדה שהם אף טיפלו בכל הנוגע להוצאת כרטיס טיסה מתאים. הנתבעת 3 חבה חובת זהירות קונקרטית כלפי התובעים, גם אם ההזמנה נעשתה דרך מארגן הטיולים ולא ישירות על ידי התובעים. הנתבעת 3 ידעה היטב כי הלקוחות הסופיים הנם חברי החוג ועל כן נותרה חבה חובת זהירות קונקרטית כלפיהם, גם אם ההזמנה נעשתה בצורה מרוכזת על ידי הנתבעים 1 ו-2. אין מחלוקת כי התובעים לא היו בקשר ישיר עם הנתבעת 3 במהלך ההתארגנות לטיול עד לחזרה ארצה. כל ההתנהלות הייתה מול הנתבע 1. הנתבעים פרסמו את הטיול וניהלו את רישום האנשים המעוניינים לצאת לטיול המאורגן, בעוד הנתבעת 3 ניהלה את הפן התיירותי, כלומר, את האירוח בבתי המלון, את הזמנות כרטיסי הטיסה, מסלול הטיול ושליחת נציג מטעמה כמדריך טיולים. טענת הנתבעת 3, כי אין בינה לבין התובעים כל יריבות נדחית אפוא. עצם ארגון הטיול עבור משתתפי החוג ושליחת מדריך טיולים מטעמה, מקים את היריבות המשפטית בינה ולבין משתתפי הטיול. לא יכול להיות ספק כי הנתבעת 3 חבה חובת זהירות כלפי התובעים. ברור שכל מעשה או מחדל של הנתבעת 3 בקשר לאותו הנופש עשוי להשפיע על התובעים ולפגוע בהם, ומכאן שיש לה חובת זהירות כלפיהם. הנתבע 1 בשם הנתבעת 2 היה בעל דברם היחידי והגורם אליו פנו התובעים בכל הקשור לטיול. התובעים סמכו על הנתבע 1 כי זה מטפל בעניינם בצורה מקצועית ואמינה. אומנם, יש לנתבעים 1 ו-2 הגנה בטענתם, כי הינם אחראים כלפי התובעים כל עוד הם נמצאו במסגרת הטיול המאורגן, ומשעה שנפרדו מהקבוצה אין הם אחראים כלפיהם. אך יחד עם זאת, הנתבעים 1 ו-2 לקחו על עצמם להסדיר את השהות של התובעים בשלושת הימים הנותרים ואף דאגו להודיע לתובעים כי עליהם לבדוק את כרטיסי הטיסה. בנוסף, הנתבעים 1 ו-2 לקחו על עצמם את מחצית מהתשלום הנוסף שהתבקשו התובעים לשלם בגין השינוי הטיסה. ומשכך, הנתבעים 1 ו-2 חבים כלפי התובעים בחובת זהירות גם לאחר שנפרדו התובעים מהקבוצה וזאת בקשר לסידורי החזרה ארצה. האם הופרה חובת הזהירות של הנתבעים כלפי התובעים הנתבעים 1 ו-2 מעדויות הצדדים עולה, כי הנתבע 1 הוא זה שמסר לתובעים את כרטיסי הטיסה והטעה את התובעים (שלא בכוונה אמנם), בכך שמסר להם כי טיסתם יוצאת ממילאנו, וזאת מבלי לבדוק את העניין, חרף העובדה שכרטיס הטיסה היה לא ברור. הנתבע 1 העיד על עצמו כי הוא ארגן את הטיול וכי יש לו ניסיון בארגון טיולים. מצופה היה ממנו כי דווקא בשל רצון התובעים להתנתק מן הקבוצה, כי כל סידורי החזרה ארצה של התובעים דווקא, יהיו ברורים ומובנים וכי ימצא לנכון לפני ההתנתקות עמם לברר במפורט ובמפורש מהיכן חוזרים הם ארצה והאם הם מודעים לכל הפרטים הנוגעים בדבר. יש לדחות את טענת הנתבע 1 כי אין הוא אחראי אישית מאחר ופעל כמנהל הנתבעת 2. אורגן אשר מבצע יסודות של עוולה, חב חבות אישית בנזיקין בגין אותה עוולה. חבות זו איננה נובעת מהרמת המסך. היא איננה מעוגנת בהוראה ספציפית. היא נובעת מן העיקרון הכללי והיסודי על פיו אדם אשר ביצע עוולה, לרבות אורגן, חייב לשאת בתוצאות המשפטיות הנובעות מהתנהגות זו (ראה ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ פ"ד מח (5) 661, וע"א 1569/93 יוסי מאיה נ' פנפורד (ישראל) בע"מ, פ"ד מח (5) 705 ). כמו כן, כאמור לעיל, בין התובעים לבין הנתבע 1 שררו יחסים מיוחדים, והתובעים נתנו בו אישית את אמונם (ראה ע"א 4612/95 מתתיהו נ' שטיל, פ"ד נא(4) 769, 791-792). הנתבעת 3 דעתי כי הנתבעת 3 הפרה את חובת הזהירות כלפי התובעים, בכך שכרטיסה הטיסה שהיא עצמה הנפיקה אינו ברור. מעבר לכך, תקנה 2(א) לתקנות שירותי תיירות (חובת גילוי נאות), התשס"ג-2003 קובעת כי על סוכנות הנסיעות קמה החובה ליתן מידע בכתב בכל הנוגע לשירותים הניתנים במסגרת חבילת התיור. הנתבעת 3 אומנם נתנה לתובעים ולשאר הקבוצה את המידע על הטיול המאורגן בכתב. אך לא עשתה כן, לגבי התובעים בנפרד לגבי שלושת הימים הנוספים אשר בהם הזמינו התובעים באמצעות הנתבעת 3 שוברי אירוח בבית מלון וטיסה חזור לישראל. כמו כן, מצאתי, כי עדות הגב' בונפיל, אשר שימשה כנציגת שירות אצל הנתבעת 3 וטיפלה בארגון הטיול של התובעים, אינה תואמת את הנדרש מהתנהגות זהירה של סוכן נסיעות. ראה עמ' 9 לפרוטוקול הדיון מיום 13.11.07: "ש. יכול להיות מצב שאני אגור במלון ברומא 4 ימים ואז אצטרך לחזור ממילאנו ת. תלוי איזו חבילה את קונה. החבילות שלנו נמכרות ממילאנו ורונה, ורונה מילאנו, מילאנו וורונה מבחינתנו זה אותו שדה תעופה. המרחק הוא שעתיים. לא צריך לשאול אפילו את הלקוח אם הוא מעוניין. הלקוחות יודעים, כשאנחנו עושים חבילות, שזה או ורונה או מילאנו. במקרה הספציפי הזה כן ציינו את זה, היות ואנו יודעים שמדובר בשני אנשים מבוגרים. אני זוכרת את הקבוצה כי היו אנשים נוספים שחזרו בחזרות מאוחרות יותר. במקרה הספציפי הזה הואיל והיינו צריכים לגבות על זה כסף התקשרתי לאורן לידור ושרה והודענו להם שזה מורונה. אנחנו לא מציינים בכרטיסי טיסה באמצעות מדבקות מהיכן החזרה, זה רשום בכרטיס. " (הדגשה שלי, י.ד) אין בידי לקבל עמדה כזו. לא יתכן כי סוכן הנסיעות יראה בחזרה משדה תעופה המרוחק שעתיים משדה תעופה אחר כ"אותו שדה תעופה". לשאלת ביהמ"ש, מדוע הנתבעת 3 לא ציינה בדרך כזאת או אחרת מעבר למה שרשום בכרטיס שהחזרה בתאריך החדש שהתבקש היא מורונה ולא ממילאנו, השיבה הגב' בונפיל, כי מאחר ו"מדובר בקבוצה. השטיח המעופף, אנו מתעסקים עם עשרות אם לא מאות לקוחות ביום ואני לא חושבת שאפשר להדביק מדבקה על כל כרטיס מאיפה הוא חוזר. מה שחשוב זה ליידע אותו לגבי שעת הטיסה ואם יש שינוי בשעת טיסה או בחברת התעופה, מעבר לזה כל השאר באחריות הלקוח. בפרט כשאנו מציינים על הכרטיס שיש לאשר טיסה, ואם הם היו מבצעים זאת הכל היה נמנע. בכל קבוצה שאנו עושים, יש ראש קבוצה ואתו התקשורת וההידיינות הכספית. בשביל זה יש ראש קבוצה. אם זה היה לקוח פרטי זה היה משהו אחר לגמרי". אחריות הנתבעת 3 כלפי הנתבעים 1 ו-2 (הודעת צד ג') נתבע 1 טוען בהודעת צד ג' כי הסתמך על דברי נציגת השירות מטעם הנתבעת 3, כאשר זו מסרה לו כי הטיסה חזרה של התובעים תצא ממילאנו. מנגד טוענת הנתבעת 3 כי נמסר לנתבע 1 בפירוש כי הטיסה תצא מוורונה. כבר ציינתי כי אין בידי לקבל את הגרסה של הנתבעת 3 בעניין זה. מצאתי כי גרסת הנתבע 1 אמינה עליי יותר, הן בשל עקביותו, והן בשל אימות דבריו על ידי התובעים. גרסת הנתבע 1, כי לאחר שפנה לנציגת הנתבעת 3 וביקש לדאוג לתובעים לשהייה נוספת בת יומיים במילאנו, השיבה הנציגה כי מאחר וישנה טיסה חזרה ארצה רק כעבור שלושה ימים על התובעים לשהות יום נוסף במילאנו, אומתה בחקירתם של התובעים. ראה עמ' 2 לפרוטוקול הדיון מיום 13.11.07: "ת. נכון. כי הוא אמר אין טיסה ביום השני, ביום השלישי יש טיסה. מאותו מקום שבאנו אנו חוזרים. " לעומת זאת, גרסת הגב' בונפיל, נמצאה על ידי כלא מדויקת, בין היתר כמי שטיפלה באותו מועד בכרטיסים רבים ולקוחות רבים לעומת הנתבע 1 שעסק בטיול נשוא התביעה בלבד (ראה עמ' 8 ועמ' 11 לפרוטוקול הדיון מיום 13.11.07). כמו כן, גרסת הנתבעת 3 כי מסרה לנתבע 1 את הפרטים המדויקים של הטיסה, נסתרה (ראה עדות הגב' בונפיל בעמ' 9 לפרוטוקול, המובאת לעיל) רשלנות תורמת מצד התובעים סעיף 14(א) בחוק החוזים (תרופות), קובע כי "אין המפר חייב בפיצויים לפי סעיפים 12,10 ו-13 בעד נזק שהנפגע יכול היה, באמצעים סבירים, למנוע או להקטין" ואילו סעיף 14 (ב) בחוק מזכה את הנפגע בשיפוי מאת המפר עבור ההוצאות אותן הוציא לשם מניעת או הקטנת הנזק. הלכה פסוקה היא, כי נטל דומה קיים גם בדיני הנזיקין (ראו ע"א 252/86גולדפרב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מה (4) 45, 51). שניים הם המבחנים העיקריים לבחינת האשם התורם: הראשון, האם אדם סביר היה נזהר יותר (מבחן האדם הסביר). השני, מבחן חלוקת האשמה, בית המשפט ישקול מבחינה מוסרית את מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק בהצבתם זה מול זה "כדי להשוות ולהעריך מבחינת האשמה המוסרית, את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד" (ראה האמור בע"א 449/81 בן לב בע"מ נ' מגד ואח', פ"ד לח(4), וע"א 542/87 קופת אשראי וחסכון האגודה נ' מוסטפא בן אחמד, פ"ד מד(1) 442). על התובעים הייתה מוטלת החובה לאשרר את כרטיסי הטיסה. לדברי הנתבעת 3, חובה זו הייתה ידוע לתובעים. לא מצאתי כל אזכור של חובה זו בגב הכרטיס, אולם, מאחר והתובעים עצמם לא התכחשו לידיעתם את הדבר, יש לראות בחובה זו כמקובלת עליהם. דעתי כי לו אשררו התובעים את טיסתם חזור, סביר בעיני כי הייתה מתגלה טעותם. מסכים אני כי אין הדבר וודאי, שכן יתכן והאשרור יעשה לפי מספר טיסה בלבד, אולם סיכוי סביר יותר כי אשרור הטיסה היה מביא לגילוי יעד החזרה ארצה. אולם מעבר לכך, אני סבור כי מכרטיס הטיסה גם לא ברור לחלוטין כי החזרה ארצה היא ממילאנו, אף כי פרשנות זו סבירה יותר מהפרשנות-שלפיה החזרה היא מוורונה. על כן, מאחר ושומה היה על התובעים לעיין בכרטיסי הטיסה שנית לפני יציאתם לשדה התעופה, גם הייתה מוטלת עליהם חובה לשים לב לחוסר הבהירות ולברר הנושא מיד. כאשר נשאל התובע האם לא חשב לפנות לנתבע 1 על מנת לברר את פשר המילה ורונה על הכרטיס השיב שלא וטען כי התובעים סברו כי מדובר בעצירת ביניים בוורונה. גרסה זו אינה-הגיונית בעיני. וורונה מרוחקת שעתיים נסיעה ברכב בלבד משדה המוצא באיטליה ועל כן לא הגיוני שתהיה עצירת בינים בוורונה. כמי שהעיד על עצמו שטס הרבה, אני סבור כי הצירוף של כרטיס הטיסה הלא ברור, יחד עם חוסר ההיגיון של עצירת ביניים בוורונה, מעידים על רשלנות תורמת של התובעים. מידת האחריות של הצדדים נוכח כל האמור לעיל, יש לראות בנתבעים כולם כאחראים לנזקי התובעים. אני סבור כי התובעים אחראים ברשלנות תורמת בשיעור של - 20%. הנתבעים הנם הגורמים המקצועיים - ויודעי הדבר ולא התובעים. מכרטיס הטיסה הלא ברור, ניתן היה להבין יותר כי מדובר בחזרה ממילאנו מאשר מוורונה. לפיכך, הרשלנות התורמת של התובעים צריכה להיות פחותה בהרבה מרשלנות הגורמים המקצועיים. ביחסים שבין הנתבעים 1 ו-2 והנתבעת 3, אני סבור כי חלה אחריות מלאה של הנתבעת 3 לשפות את הנתבעים 1 ו - 2, בכפוף לרשלנות תורמת של 20% של הנתבעים, וזאת נוכח אי בדיקתם את נושא החזרה ארצה לאחר קבלת הכרטיסים הלא ברורים כאמור. הנזקים התובעים עתרו להחזר עלות כרטיסי הטיסה שרכשו בשדה במילאנו מאת חברת אליטליה, בסך של 2004 יורו, השווה ל- 10,961 ₪ לפי שער ההמרה שבו נעשה שימוש בכתב התביעה. סכום זה הוכח על ידי צירוף כרטיסי הטיסה. התובעים עותרים לחיוב בעגמת נפש בסך של 500 יורו. עוגמת הנפש, שהינו כידוע נזק שאינו ממוני ושמעצם טבעו, נתון לשיקול דעתו של ביהמ"ש. אין מדובר בנזק קצוב הניתן למדידה מדויקת והוא נתון להערכה ואומדנה. הערכה ואומדנה מושפעים, בין היתר, מהתרשמותו ומהשקפתו האישית של בית המשפט, לגבי חומרת העוולה מחד, ומאידך לנזק שנגרם לנפגע (ראה ע"א 153/04 רבינוביץ נ' רוזנבוים (פורסם באתרים משפטים), ע"א 294/92דרוק נ' אליאסיאן, פ"ד מז(3) 23, 34). אינני סבור כי בנסיבות העניין, יש לפצות את התובעים בפיצוי בגין עגמת נפש. התובעים מצאו טיסה חזרה ארצה בחברת התעופה אליטליה ולא נצרכו להמתין שעות רבות בשדה התעופה ולפחות לא נטען דבר בעניין זה. לפי גרסתם, נראה כי התמזל מזלם ומצאו בהקדם טיסה חלופית. התובעים גם לא טענו כי חזרו ארצה באיחור לעומת הטיסה המקורית. סוף דבר אשר על כן, התביעה מתקבלת בחלקה. בהתאם לכך, אני מחייב את כל הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובעים סך של 8,768 ₪ (80% מסכום של 10,961 ₪) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל, בצירוף הוצאות המשפט וכן בצירוף שכ"ט עו"ד בסך של 4,500 ₪ + מע"מ. התביעה בהודעת צד ג' מתקבלת אף היא בחלקה. בהתאם, אני מחייב את הנתבעת 3 לשלם לנתבעים 1 ו-2, 80% מהסכומים שנפסקו לתובעים בתביעה הראשית, וכן את הוצאות המשפט בהודעת צד ג' וכן שכ"ט עו"ד בסך של 4,500 ₪ + מע"מ בהודעת צד ג'. תביעות נגד חברות תעופהתעופה