פסק דין 1. 1. בפני תביעה כספית לפיצוי בסכום של 9,000 ₪, בשל נזקים, עוגמת נפש, כאב וסבל, שנגרמו לתובעים מעשן סיגריות בעת שסעדו במסעדתה של הנתבעת. טענות התובעים 2. 2. בכתב תביעה שהוגש ביום 27.11.07 טענו התובעים כי ביום 29.10.07, בשעה 21:00, הגיעו ביחד עם חמישה מחבריהם למסעדה של הנתבעת לשם חגיגת יום הולדת, וזאת לאחר שבמועד הזמנת המקום, הדגישו כי הם מבקשים לשבת באזור שבו העישון אסור, רחוק ממעשנים, וכי נושא זה חשוב ומהותי מבחינתם עד מאוד. התובעים וחבריהם הושבו במקום שהעישון בו אסור, ואולם עד מהרה גילו שהם יושבים בסמוך לאזור המותר בעישון וכי אין כל חציצה בין שני האזורים, כעבור כ - 20 דקות אפף את שלחנם ריח כבד של עשן. תופעה זו נמשכה לאורך כל הארוחה. במהלך הארוחה אף הבחינו בטבח ובמנהל המסעדה יושבים סביב אחד השולחנות ומעשנים. על פי הנטען, התלוננו התובעים מספר פעמים בפני המלצרים על ההפרעה הנגרמת להם, ואולם למרות אדיבותם של המלצרים המפגע לא פסק במשך כל הארוחה. לאחר כשעתיים לא יכלו עוד התובעים לעמוד בכך, החליטו להפסיק את המסיבה, ורק אז, כאשר ביקשו את החשבון, הציעה המלצרית להעבירם למקום מרוחק יותר מאזור העישון. לאחר תשלום החשבון פנו למנהל המסעדה והתלוננו בפניו, הוא הודה לטענתם שאכן עישן, וציין בפניהם שהנתבעת אמנם מודעת להוראות החוק ואולם מטעמים כלכליים אין היא אוכפת אותו. 3. 3. לכתב התביעה צרפו התובעים תצלומים אשר צולמו במסעדה, בהם ניתן לראות שהאזור האסור בעישון סמוך לאזור המותר בעישון, ושאין כל ההפרדה בין האזורים. במהלך הדיון שהתקיים בפני הצביעו התובעים בתצלומים נוספים על השולחן שבו הושבו ועל קירבתו לאזור העישון. כמו כן הצביעו על כך שלאחרונה נעשו במקום שינויים שבעקבותיהם הוצבה מחיצה בין שני האזורים. 4. 4. התובעים ציינו בכתב תביעתם שורה ארוכה של פסקי דין בהם נפסקו לסועדים במסעדה פיצויים במקרים דומים. כמו כן, הטעימו שעשן הסיגריות גרם להם לנזקים וכן לעגמת נפש, הן בשל הפגיעה באיכותו של האירוע, והן כיון שנחשפו במשך שעה ארוכה לעשן סיגריות, אף הצביעו על חשיבותו של המימד ההרתעתי בפסיקת בית - המשפט. טענות הנתבעת 5. 5. טענת הנתבעת הייתה שמאז הקמת המסעדה לפני כ - 6 שנים, משמש אזור הבר, ששטחו כ - 25%, כאזור עישון, והוא מוגבה בשתי מדרגות מהאזור האסור בעישון. נציג הנתבעת הודה שהתובעים ביקשו לשבת באזור ללא עישון, וציין שההנחיה במסעדה הינה שאם אחד מהסועדים מתלונן על עשן הסיגריות, מבקשים המלצרים מהמעשנים להפסיק את העישון, ואולם אין הם כופים זאת עליהם. כך נעשה לטענתו גם באירוע נושא התביעה, המעשנים התבקשו להפסיק את העישון ואולם לא היה בידי המלצרים לכפות את הפסקת העישון. זאת ועוד, הוצע לסועדים לעבור למקום אחר, ואולם הם סרבו בטענה שהם מסיימים את ארוחתם. הנתבעת הוסיפה שלפני תיקון החוק להגבלת העישון במקומות ציבוריים, התשמ"ד - 1983 (להלן - חוק הגבלת העישון), לא הייתה מוטלת עליה חובה לאכוף את הוראותיו ולחייב את המעשנים להפסיק לעשן. עוד טענה התובעת שלא קיימת לתובעים עילת תביעה, וכי בכל מקרה לא הוכיחו התובעים כל נזק. נטען שאילו אכן היו התובעים סובלים לא היו מנציחים את עצמם כקרבן, אלא היו קמים ועוזבים את המקום. עוד נטען שהתובעים מנסים להתעשר שלא כדין. דיון והכרעה 6. 6. לאחר ששמעתי את הטענות ועיינתי במסמכים הרבים שהובאו בפני, מצאתי שהתובעים הוכיחו את תביעתם וכי עומדות להם עילות חוזיות ונזקיות כאחד, המזכות אותם בתשלום פיצוי. עילות חוזיות 7. 7. בראש ובראשונה עומדות לתובעים עילות חוזיות לפיצוי. מתיאורם של התובעים את נסיבות האירוע, כמו גם מתאורה של הנתבעת, עולה שהתובעים ביקשו לשבת באזור ללא עישון, וכי הגיעו למקום רק על סמך המצגים שהוצגו בפניהם לפיהם הם עתידים לשבת בשטח האסור בעישון, הרחק מהמעשנים, באופן שלא יסבלו מעשן הסיגריות. התרשמתי שההתקשרות לפיה הגיעו התובעים לסעוד במקום הייתה מותנית בתנאי זה של ישיבה באזור ללא עשן, וכי אלמלא הובטח להם הדבר, כלל לא היו מגיעים למקום. לפיכך, התקשרותם של התובעים בחוזה עם הנתבעת מקורה בהטעיה. המצגים שהוצגו בפניהם, הן טלפונית והן במסעדה עצמה, לפיהם מדובר באזור שאין בו עשן, הינם מצגי שווא רשלנים של בעל מקצוע בתחום עיסוקו, המזכים את התובעים בפיצוי בשל נזק לא ממוני (עגמת נפש וכאב וסבל). 8. 8. אינני מוצאת מקום לפרש את האזור האסור בעישון בצורה כה פורמלית ומצמצמת כפי שהציעה הנתבעת. הנזקים הבריאותיים, כמו גם העוגמה והסבל הוכרו הן על ידי המחוקק, והן בפסיקת בתי המשפט. כפי שנפסק לא אחת, אדם שאינו מעשן סובל עד מאוד מעשן הסיגריות, במיוחד בעת הסעודה, והנאתו מהסעודה נפגמת באופן ממשי. 9. 9. המחוקק בחוקקו את חוק הגבלת העישון היה מודע לנזק ולסבל הנגרמים לאדם שאינו מעשן, ולפיכך לא הסתפק בכוחות השוק ובכך שאותו אדם רשאי לקום וללכת אם יסבול מהעשן, אלא קבע קביעות קטגוריות שנועדו למנוע את המצב מעיקרו. סעיף 1(א) לחוק הגבלת העישון קובע - "לא יעשן אדם במקום המפורט בתוספת (להלן- מקום ציבורי)". הסעיף הרלוונטי לענייננו בתוספת, הינו סעיף 11 הקובע: "מסעדה, מזנון, בית קפה, לרבות כל בית אוכל אחר (כולם להלן- בית אוכל), למעט חדר נפרד לחלוטין, אם קיים, שהוקצה לעישון בידי הנהלת בית האוכל במפורש, אם הוקצה, ובלבד שיש בו סידורי אוורור תקינים והעישון בו אינו גורם למטרד בחלקים האחרים של בית האוכל ושטחו אינו עולה על רבע מהשטח הפתוח לציבור". ניתן ללמוד מההוראה שקיימת בחוק הגבלת העישון לא רק קביעה המחייבת בהצבת שלטים, אלא שקביעותיו נועדו להבטיח תוצאה מהותית לפיה אזור עישון, אם הוא קיים, חייב להיות מופרד באופן שהעישון בו אינו מהווה מטרד ליושבים בשאר האזורים של בית האוכל. משמעות ההוראה היא שהאזור האסור בעישון אינו רק איזור שאסור לעשן בו, אלא שהוא אזור שעשן הסיגריות לא אמור להימצא בו. 10. 10. אדם המבקש לשבת במסעדה באזור שהעישון אסור בו, אינו מבקש לשבת באזור שמצוי בו שלט האוסר את העישון, אלא מטרתו היא שבשעת הסעודה לא יופרע בשל עשן סיגריות. לפיכך, מסעדה המבטיחה לאדם שישב באזור ללא עישון, אינה יכולה לצאת ידי חובתה בהצבת שלטים על הקירות ויצירת תיחום שרירותי בין שני האזורים, אלא עליה להבטיח לאותו אדם את התנאים שיאפשרו לו לסעוד מבלי שתיפגם הנאתו בשל עשן הסיגריות. 11. 11. התרשמתי שהנתבעת ניסתה להחזיק את החבל משני קצותיו. מצד אחד להציג את האזור כאזור ללא עישון. מצד שני, להימנע מהפרדה ממשית בין שני האזורים ובכך לאפשר את הפיכת האזור האסור בעישון לאזור האפוף עשן סיגריות. לא זו אף זו. הנתבעת לא נקטה באמצעים ממשיים למניעת מפגע העישון, אלא באמצעים למראית עין, ולא עשתה דבר למנוע את נזקיהם של התובעים. בכך יצרה בפני התובעים מצג שווא לפיו הם עתידים לסעוד במקום ללא עישון, היא לא הודיעה לתובעים מבעוד מועד על כך שהם עתידים לסעוד בסמוך לאזור העישון, על מדיניותה לפיה אין באפשרותה לאכוף הפסקת העישון, ועל התוצאה לפיה הם עתידים להיות נתונים לחסדי המעשנים ולסבול לאורך כל הארוחה מעשן הסיגריות. עילות נזקיות 12. 12. עילת פיצוי נוספת העומדת לתובעים הינה עילת פיצוי נזיקית. פסק הדין המנחה בעניין זה הינו פסק דינו של כב' השופט א' רובינשטיין ברע"א 9615/05 אירית שמש נ' פוקצ'יטה בע"מ (לא פורסם), אשר עמד במקרה דומה על הנזק והסבל הנגרם לאדם שאינו מעשן, כתוצאה מעשן סיגריות במסעדות, וכן על חשיבות יישומו של חוק הגבלת העישון, אף קבע פרמטרים ליישומו. מטבע הדברים נסובו מרבית טענות הצדדים על אותו פסק דין ועל חוק מניעת העישון. בין היתר נקבע בפסק הדין, שאחת מעילות התביעה יכולה להיות הפרת חובה חקוקה, ואולם לא נקבע שזו עילת התביעה היחידה. 13. 13. כפי שנפסק בפסק דין שמש הנ"ל- "אכן הרשויות צריך שיעשו מלאכתן כפי שהטיל עליהן המחוקק בפיקוח ובאכיפה. ואולם, כבדותה ואיטיותה של פעולת הרשות מצדיקה לפתוח פתח ל"אכיפה אזרחית", כך שהאזרח האיכפתי המבקש לשמור על בריאותו ובריאות הציבור יוכל להשפיע אף הוא על תקנת הרבים. תביעה בעקבות הפרת חובה חקוקה לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) אף היא דרך לכך, בשעה שענייננו נזק לאדם, המצטבר והולך". בענייננו ניתן ללמוד מהתצלומים שהוראות חוק הגבלת העישון לא מולאו, לא הייתה כל הפרדה בין אזור העישון לאזור האסור בעישון. עולה הן מטענות התובעים והן מדברי נציג הנתבעת שהנתבעת אינה מבטיחה שהעישון באזור המיועד לעישון אינו גורם למטרד בחלקים האחרים של בית האוכל כנדרש על פי חוק הגבלת העישון. אמדן הנזק והפיצוי 14. 14. כפי שנפסק, התובעים אינם מחויבים בהוכחת נזק, שכן נקודת המוצא של חוק הגבלת העישון הינה שהעישון גורם לנזק בריאותי ולעוגמת נפש לאלו שאינם מעוניינים בעישון או בעשן. הנזקים אף אינם ניתנים לכימות. בית המשפט בפסק דין שמש הנ"ל הכיר בזכות לתביעת פיצוי ללא הוכחת נזק, אף עמד על מספר קריטריונים באומדן הפיצוי, כגון מאמצי המחזיק במקום הציבורי למנוע את הנזק, מידת הרווח שהופק, דרגת ההפרה וכיוצ"ב. 15. 15. בנסיבות העניין, אמדן הנזק יעשה לאור השיקולים הבאים: ראשית, אין ספק שבנסיבות המתוארות נגרם נזק בריאותי, עגמת נפש, וכאב וסבל, כפי שהוכר בחוק הגבלת העישון והוכר בפסק דין שמש. שנית, מקובלת עלי טענת התובעים לפיה הגיעו למסעדה לחגוג מסיבת יום הולדת ולסעוד את ליבם וכי הנאתם נפגעה עד כדי הריסת האירוע בשל העשן שבו היו אפופים. שלישית, התרשמתי שהנתבעת לא רק שזלזלה באופן בוטה ומופגן בזכויותיו של ציבור הלא מעשנים, אף הציגה מצגים לפיהם מדובר באזור ללא עישון, היינו באזור שאין בו עשן סיגריות. אינני מקבלת את טענת הנתבעת לפיה אילו היו התובעים סובלים הרי שהיו קמים והולכים. התובעים הגיעו למקום לשם חגיגת אירוע, בעקבות הזמנת מקום. הם הסתמכו על המצגים שהוצגו להם וציפו שיבלו את הערב בנעימים, מבלי לסבול מעשן סיגריות. התובעים לא שריינו לעצמם מקום בילוי חליפי במסעדה אחרת. גם אילו היו התובעים קמים והולכים, מן הסתם היה האירוע מתפזר, במיוחד כיון שהיו באירוע מספר רב של סועדים, כך שלא היה בדבר כדי להקטין את הנזק. התרשמתי שאכן נאמר לתובעים שאכיפת הוראות החוק או יישומן אינן כלכליות ולכן לא עשתה הנתבעת דבר להבטחת צרכיהם של הלקוחות שאינם מעוניינים בעשן הסיגריות, וכפתה עליהם הלכה למעשה שהייה במקום אפוף בעשן. 16. 16. בהתחשב בנסיבות אלו וכן בגובה הפיצויים המקובלים בפסיקה, אני סבורה שפיצוי בסך 1,500 ₪ לסועד הינו הפיצוי ההולם, שכן גובה הפיצוי אינו צריך להיגזר בהכרח מהסכום אותו שילמו התובעים עבור הארוחה. 17. 17. אשר על כן, הנתבעת תשלם לכל אחד מהתובעים סכום של 1,500 ₪, בתוספת של 150 ₪ הוצאות משפט לכל אחד מהם, והכל תוך 30 ימים. טבק / סיגריותעישון במקומות ציבורייםשאלות משפטיות