מגרש בהוד השרון

העותרים הם הבעלים הרשום של מגרש בהוד השרון. הם יזמו תכנית שמטרתה הוספת שתי יחידות דיור. העותרים ביקשו לקבוע כי החלטת יו"ר הוועדה המחוזית, לפיה התכנית לגביו של אותו מגרש בהוד השרון אינה בסמכות הוועדה המקומית פסולה וניתנה בחוסר סמכות ועל כן בטלה. פסק דין העובדות 1. העותרים הם הבעלים הרשום של חלקה 980 בגוש 6455 בהוד השרון (להלן:"המקרקעין" או "החלקה"), עליה חלה תכנית בנין עיר הר/במ/5/600א (להלן:"התכנית התקפה"). התכנית התקפה שינתה את יעוד החלקה וחלקות נוספות לאזור מגורים. בתכנית התקפה נקבעו דרכי גישה באמצעות דרכים משולבות למגרשים השונים. 2. העותרים יזמו את תכנית הר/מק/600/א/10 (להלן: "התכנית המוצעת") שמטרתה הוספת שתי יחידות דיור, כך שבסה"כ יותר לבנות על החלקה 3 יחידות דיור ללא תוספת שטח. בדברי ההסבר לתכנית (נספח ב' לעתירה) נאמר: "מגרש בהוד השרון בעל שטח גדול המיועד לבניה ליח' דיור אחת בלבד. בכל האזור ניתנה האפשרות להגדיל את מס' היחידות באופן יחסי לשטח לכן ברצוננו להגדיל מיח' דיור אחת ל-3 יחי' דיור, ללא תוספת אחוזי בניה. בנוסף שינוי שביל גישה למגרש זכות מעבר. גם מגרש שכן (גוש 6455 חלקה 18 תת חלקה 182) משתמש בזכות מעבר זו לפי היתר בניה כחוק לכניסה לחניה" 3. התכנית המוצעת הוגשה למשיבה 5, הוועדה המקומית לתכנון ולבניה הוד השרון (להלן "הוועדה המקומית") והופקדה. 4. לאחר הפקדתה היא הועברה למשיב 2, הממונה על מחוז המרכז, לו הואצלה סמכות שר הפנים (להלן: "השר") בהתאם לסעיף 109 לחוק התכנון והבניה, על מנת לבחון אם התכנית טעונה אישור השר בהתאם להוראות סעיף 109. 5. ביום 23.9.08 הודיעה לשכת התכנון המחוזית מחוז מרכז (להלן:"לשכת התכנון") לאדריכל הוועדה המקומית כי התכנית נבדקה על ידי צוות לשכת התכנון ונקבעה כטעונה אישור השר מהנימוקים הבאים: "1. זיקת ההנאה המבוקשת בשצ"פ תהפוך את השביל לדרך גישה פרטית עבור היחידה הפנימית המרוחקת מרחוב ישורון. לא מקובל ששטח ציבורי ישרת יחידת מגורים פרטית. 2. הבעלות של השטח הציבורי, ממי השטח הופקע, והאם היזם רשאי להגיש על השטח בקשה לתוספת תכלית שאינו הבעלים של השטח וגם הוועדה המקומית לא יזם התכנית". (נספח ב' לתגובת המשיבים 4-1 שיקראו להלן ביחד "המשיבים"). 6. לוועדה המקומית הוגשו התנגדויות מטעם בעלי בתים סמוכים לחלקה בטענה כי מתן אפשרות למעבר כלי רכב בשטח הציבורי הפתוח תפגע בהם. ביום 20.1.09 החליטה הועדה המקומית לדחות את ההתנגדויות ולאשר את התכנית לתוקף בתנאים המפורטים בהחלטה. 7. בעקבות ההחלטה מיום 23.9.08 בדבר היותה של התכנית טעונה אישור השר נמסרו ביום 20.10.09 ללשכת התכנון, ע"י הוועדה המקומית, סטים של התכנית לצורך אישור השר. במכתב הנלווה נרשם "רצ"ב 6 סטים של התכנית... התכנית טעונה אישור השר" (נספח ג' לתגובת המשיבים). 8. ביום 4.11.09 נקבע כי התכנית אינה מאושרת על ידי השר. 9. ביום 5.11.09 נשלח לאדריכל הוועדה המקומית מכתב, מלשכת התכנון, בו נאמר כי ביום 20.10.09 הועברו ללשכת התכנון סטים של התכנית מבלי שהיתה בהם כל התייחסות לנימוקים שפורטו בהחלטה שקבעה את התכנית כטעונת אישור שר הפנים. עוד נאמר במכתב כי החלטת הוועדה המקומית מיום 20.1.09 לאשר את התכנית לתוקף לא התייחסה לנושאים העקרוניים שעלו באותה החלטה, ולא ניתן בתכנית בסמכות ועדה מקומית להוסיף לייעודים תכליות. בתכנית מתווספת תכלית של מעבר לכלי הרכב. בנסיבות אלה הודיעה לשכת התכנון לוועדה המקומית כי היא משיבה לה 5 סטים של התכנית שאינם מאושרים על ידי השר. (נספח ו' לעתירה). 10. במקביל, שלח יו"ר הוועדה המחוזית ביום 8.11.09, לוועדה המקומית, את המכתב הבא: "בתוקף סמכות שר הפנים, עפ"י סעיף 109 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה -1965 שהואצלה לי, הריני להודיע כי ביום 4.11.09 לא אושרה התכנית שבנדון" במידה וינתנו הנחיות, במסמך נפרד, והתכנית תתוקן לפיהן, תשקל מחדש ההחלטה שבנדון" (נספח ה' לתגובת המשיבים). החלטה זו היא ההחלטה הנתקפת למעשה בעתירה שלפני על אף שלא צורפה לעתירה. 11. ביום 17.11.09 נשלח ללשכת התכנון מכתב בדואר אלקטרוני מאת עו"ד דוד בסון, היועמ"ש של הוועדה המקומית בו נטען כי לעמדת הוועדה המקומית, התכנית מצויה בסמכותה וזאת מטעם כפול: א. השימוש למעבר כלי רכב בשצפ"ים נקבעו כבר בתכניות קודמות. ב. מדובר בתוספת שימוש קטנה ולא בשינוי ייעוד דרמטי שמחייב וועדה מחוזית דווקא. עו"ד בסון ביקש כי הסוגיה תבחן עם היועמ"ש של הוועדה המחוזית (נספח ז' לעתירה). 12. ביום 30.12.09 נשלח מכתב בדואר אלקטרוני, ללשכת התכנון, מאת עו"ד שוב בשם העותרים הטענות שהועלו בו דומות לטענות שהועלו במכתבו עו"ד בסון. 13. ביום 14.1.10 השיבה לשכת התכנון לוועדה המקומית כי בחנה את הטענות שהועלו ע"י עורכי הדין בסון ושוב והיא עומדת על עמדתה כי התכנית אינה מצויה בסמכות הוועדה המקומית. צוין בנוסף כי נראה שלשכת התכנון לא תמליץ על קידום התכנית בוועדה המחוזית (נספח ח' לעתירה). הסעד המבוקש: 14. העותרים מבקשים לקבוע כי החלטת יו"ר הוועדה המחוזית, לפיה התכנית אינה בסמכות הוועדה המקומית פסולה וניתנה בחוסר סמכות ועל כן בטלה. 15. לחלופין, להורות לשר הפנים, כמי שהאציל את הסמכות לוועדה המחוזית ולחלופין, ליו"ר הוועדה המחוזית, לקיים דיון לאור חוות דעתו של היומ"ש של הוועדה המקומית ולאור המסמכים שנשלחו ע"י ב"כ העותרים המוכיחים כי בסמכות הוועדה המקומית לאשר את התכנית. טענות העותרים 16. לא התקיים בוועדה המחוזית דיון ענייני בטענות העותרים בדבר העדר זכות השימוע ובטעונים המשפטיים. דיון בוועדה המחוזית בתכנית שיזמו העותרים, כשעמדת לשכת התכנון היא שיש לבטל את התכנית, מחייבת מתן זכות טיעון לעותרים בעת הדיון. משלא ניתנה לעותרים זכות זו, לא הוקראה באוזני חברי הוועדה המחוזית עמדתם של העותרים ונימוקיהם המשפטיים ואף לא זומנו נציגי הוועדה המקומית על מנת שיגנו על החלטת הוועדה המקומית יש לבטל את ההחלטה. 17. לגוף העתירה טוענים העותרים כי ניתן לקבוע בתכנית בנין עיר בסמכות ועדה מקומית זיקת הנאה למעבר כלי רכב בשצ"פ. מטרת התכנית היא להוסיף יחידות דיור על אלה המותרות וכנלווה לתוספת זו התבקשה זיקת הנאה לכלי רכב בשצ"פ. בהנחיות מנכ"ל משרד הפנים שעוגנו בחוזר מנכ"ל 1/2001 פורטו הסמכויות בתכניות בסמכות וועדה מקומית ונקבע כי לוועדות המקומיות סמכויות עזר הנדרשות לביצוע התכניות. כדוגמא מצוינת במפורש האפשרות ברישום זיקת הנאה. לא אחת נעשה שימוש, ע"י הוועדות עצמן בסמכות זו (נספחים ט' וי' לעתירה). עמדה זו גם תואמת את מגמת הפסיקה. גם על פי התכנית התקפה ניתן לעשות שימוש בשצ"פ לצרכי מעבר לכלי הרכב. טענות המשיבים טענות סף - 18. קיים ספק באשר לסמכותו העניינית של בית המשפט לעניינים מינהלים לדון בעתירה. 19. היה על העותרים לצרף כצד לעתירה את בעלי המגרשים הסמוכים שהגישו התנגדות לתכנית והתנגדותם נדחתה. 20. העתירה הוגשה בשיהוי. ההחלטה הנתקפת היא ההחלטה שלא לאשר את התכנית מכח סעיף 109 (ב) לחוק התכנון והבניה. החלטה זו ניתנה כבר ביום 4.11.09 והעתירה הוגשה רק ביום 11.5.10. יתירה מכך, לשכת התכנון השיבה לטענות העותרים ביום 14.1.10 וגם ממועד זה חל איחור בהגשת העתירה. מכל מקום, ההלכה היא כי אין בהתכתבות עם הרשות המנהלית משום מתן ארכה להגשת עתירה מנהלית. לגופו של ענין - 21. התכנית התקפה קובעת בין היתר אזורי מגורים ומייעדת שטחים בייעודים שונים לרבות שטחים ציבוריים פתוחים דרכים ושטחי חניה. סעיף 30 לתכנית התקפה קובע כי התכליות והשימושים בשצ"פ הם: נופש ונוי, גנים, חורשות ושדרות, שבילים להולכי רגל, רצועות ירק, בריכות מים, מתקנים הנדסיים. הסעיף קובע גם כי בשצ"פ המוביל למגרשים מסוימים (שלא כוללים את חלקת העותרים) תינתן זכות מעבר, במסגרת התכנון הארכיטקטוני ותכנית הפתוח של המגרשים הללו. סעיף 31 להוראות התכנית התקפה קובע כי בשטח פרטי פתוח, במגרש מסוים, תינתן גישה לכלי רכב לבעלי המגרש בלבד. לפיכך, ובנגוד לנטען בעתירה, התכנית התקפה אינה מתירה בשצ"פ תכלית של מעבר לכלי רכב אלא שבילים להולכי רגל. כאשר התכנית התקפה ראתה לנכון לקבוע אפשרות של מעבר לכלי רכב היא נקטה לשון מפורשת בענין זה. עמדת הוועדה המקומית 22. הוועדה המקומית תומכת בעתירה המנהלית. הסמכות העניינית 23. בשלב זה נדרשו הצדדים רק לשאלת הסמכות העניינית. ההחלטה הנתקפת היא החלטת יו"ר הוועדה המחוזית מיום 8.11.09 שזה נוסחה: "בתוקף סמכות שר הפנים, על פי סעיף 109 לחוק התכנון והבניה תשכ"ה - 1965 שהואצלה לי, הריני להודיעך כי ביום 4.11.09 לא אושרה התכנית שבנדון. ...." (להלן "ההחלטה") סעיף 109 לחוק התכנון והבניה תשכ"ה -1965 (להלן "חוק התכנון והבניה") קובע כי: 109. (א) החליט מוסד תכנון להפקיד תכנית, יעביר את התכנית לעיונו של שר הפנים מיד לאחר החלטתו; השר רשאי להורות, תוך 60 ימים מהיום שהועברה אליו התכנית, כי התכנית טעונה אישורו; החליט השר כאמור, יודיע על כך למוסד התכנון הנוגע בדבר תוך עשרה ימים מיום החלטתו; (ב) החליט השר כי התכנית טעונה אישורו, לא יינתן תוקף לתכנית אלא באישור השר; החלטת השר תינתן תוך 30 ימים מהיום שהתכנית הוגשה לאישורו; לא נתן החלטה תוך תקופה זו יראו את התכנית כמאושרת על ידי השר. סמכותו של בית המשפט לענינים מנהליים נקבעה בס' 5 לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים תש"ס -2000: "בית משפט לעניינים מנהליים ידון באלה- (1) עתירות נגד החלטה של רשות או של גוף המנוי בתוספת הראשונה בענין המנוי בתוספת הראשונה..." פריט 10 לתוספת הראשונה (להלן: "התוספת הראשונה") מונה כי בין העניינים שידונו בבית משפט לעניינים מינהליים יהיו: (א) ענייני תכנון ובניה לפי חוק התכנון והבניה תשכ"ה - 1965, למעט לפי פרק י' עבירות ועונשין, ולמעט החלטות שענינן תכנית מתאר ארצית או מחוזית והחלטות שר הפנים. 24. לטענת המשיבים, ההחלטה התקבלה בתוקף סכמות שר הפנים על פי סעיף 109 לחוק התכנון והבניה והסמכות לתקיפת ההחלטה מסורה לבג"צ על אף שהתקבלה על ידי מי שהואצלה לו הסמכות. החלטת יו"ר הועדה המחוזית, איננה החלטה טפלה לההחלטה אחרת שהתקבלה על ידי מוסד תכנון אחר, או נלוות אליה וטענות העותרים מופנות ישירות כנגד החלטת יו"ר הועדה המחוזית שהתקבלה לפי סעיף 109 לחוק התכנון והבניה, בגדר הסמכות שהואצלה לו. על אף שהעותרים מנסחים את עתירתם כאילו היא מכוונת להחלטת יו"ר הועדה המחוזית וללשכת התכנון, הועדה המחוזית לא קיבלה כל החלטה הדוחה את התכנית המוצעת שכן התכנית כלל לא הוגשה לועדה המחוזית, וזו לא דנה בהתנגדויות. התכנית הוגשה לועדה המקומית ונקבע שהיא טעונה אישור השר על פי סעיף 109 לחוק התכנון והבניה. הועדה המקומית שמעה התנגדויות, דחתה אותן, אישרה את התכנית והעבירה אותה ללשכת התכנון המחוזית, המסייעת לממונה על המחוז. הדבר עולה ממכתב הלוואי שצירפה הוועדה המקומית, לתכנית (6 סטים) אותה העבירה לאשור השר (נספח ג' לתגובת המשיבים), אלא שהשר לא אישר את התכנית. לפיכך, הטענות בדבר אי מתן זכות השימוע, או הפעלת שיקול דעת בלתי סביר על ידי השר, באמצעות מי שהואצלה לו הסמכות, מופנות כלפי החלטת השר ויש להביאן בפני בג"צ. 25. את עמדתם תומכים המשיבים בבג"צ 4381/97 מייזלק נ' הוועדה המקומית (להלן: בג"צ מייזליק") שנידון טרם כניסתו לתוקף של חוק בתי המשפט לעניינים מנהליים. בבג"צ מייזליק התייחס בית המשפט לסעיף 255 א' לחוק התכנון והבניה, (שהוחלף על ידי ס' 10 לתוספת הראשונה) שזה היה נוסחו: (א) עתירות נגד מוסדות תכנון, בכל ענין הנוגע לתכנון ובניה, למעט העניינים המפורטים בסעיף קטן (ב), יהיו בשיפוטם של בתי המשפט המחוזיים אשר יידונו בעתירות בשבתם כבית משפט לעניינים מנהליים (להלן בית משפט לעניינים מנהליים). (ב) עתירות שעניינן תכנית מתאר ארצית או מחוזית, ועתירות נגד החלטות שר הפנים לפי חוק זה- יידונו בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק". בג"צ בחן מהי החלטה של שר הפנים המוציאה את העתירה מגדר סמכות ביהמ"ש המחוזי וכך אמר: "סעיף-קטן 255א(ב) אומר שכדי להוציא עתירות מגדר הסמכות של בית המשפט המחוזי צריך שהעתירות תהיינה "נגד החלטות של שר הפנים". כלומר, אין די בכך שעותר מוסיף את שר הפנים כאחד המשיבים לעתירה, ואף אין די בכך שהחלטה של השר מעורבת בעניין נשוא העתירה, כמו במקרה שלפנינו. צריך, נוסף לכך, שהעתירה תהיה מופנית נגד החלטה כזאת. מה פירוש? עתירה נגד החלטה של השר, פירושה עתירה הטוענת כי החלטת השר, כשהיא לעצמה, אינה חוקית. לשון אחרת, עתירה כזאת צריכה להציג עילה הפוגמת בהחלטת השר ולבקש סעד נגד החלטה זאת. כך, למשל, כאשר ועדה מקומית לתכנון ולבניה מאשרת תכנית מיתאר מקומית, ואין טענה של פגם בהחלטת הוועדה, אך שר הפנים מסרב לאשר את התכנית, בתוקף סמכותו לפי סעיף 109, והטענה היא שהחלטת השר לוקה בפגם משפטי כלשהו, כגון, בשיקולים זרים, במשוא פנים או בהפליה. במקרה כזה העתירה, כיוון שהיא מכוונת נגד החלטת השר, להבדיל מהחלטת הוועדה, נתפסת על ידי סעיף-קטן 255א(ב), ולפיכך היא יוצאת מגדר הסמכות של בית המשפט המחוזי. שונה המצב כאשר בעתירה נטען כי תכנית מיתאר מסויימת, שאושרה על ידי וועדה מקומית ולאחר מכן על ידי השר, פסולה בשל פגם שנפל בהחלטת הוועדה, כגון, פגם של שיקולים זרים או הפליה. במקרה כזה, אף שהתכנית אושרה על ידי השר, העתירה מכוונת נגד החלטת הוועדה, ולא נגד החלטת השר. העתירה תוקפת את התכנית שהיא, לפי הטענה, לוקה בפגם, והתכנית היא תכנית של הוועדה ולא תכנית של השר". בדומה, נפסק בבג"צ 4725/07 מרכז משען בע"מ נ' שר הפנים ואח' כי עתירה כנגד החלטת השר נמצאת בסמכותו של בג"צ (להלן: "פס"ד משען"). פס"ד משען דן בהחלטת מנכ"ל משרד הפנים לבטל פטור מארנונה שניתן למרכז משען. מרכז משען הגיש עתירה לביהמ"ש לעניינים מינהליים בירושלים בהסתמך על פריט 1 לתוספת הראשונה לחוק ביהמ"ש לענינים מינהליים גם בו נקבע כי בית המשפט לענינים מנהליים ידון "בענייני ארנונה לפי כל דין, למעט החלטות שר הפנים, שר האוצר ושניהם יחדו" (ההדגשה שלי - ז.ב.). בית המשפט לעניינים מנהליים הורה על מחיקת העתירה על הסף וקבע כי הסמכות לדון בעתירה מסורה לביהמ"ש הגבוה לצדק. בעקבות החלטה זו הוגשה עתירה לבג"צ וביהמ"ש (כב' השופט פוגלמן) בהתייחסו הן לשאלת הסמכות והן לשאלת האצלת הסמכות קבע: "בראשית הדברים נתייחס לשאלת הסמכות העניינית לדון בעתירה שלפנינו. כאמור, העתירה הוגשה תחילה לבית המשפט לענינים מינהליים, אך זה קבע כי הוא נעדר סמכות לדון בה, וכי זו מסורה לבית המשפט הגבוה לצדק. לעמדתנו, קביעתו של בית המשפט לענינים מינהליים בדין יסודה. בהתאם להוראות סעיף 5(1) ופרט 1 לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס - 2000 מוסמך בית המשפט לענינים מינהליים לדון בעתירה ב"עניני ארנונה לפי כל דין, למעט החלטות שר הפנים, שר האוצר או שניהם יחד" (הדגשה נוספה). עניינה של העתירה שלפנינו ב"החלטת שר הפנים", ואין נפקא מינה שזו נתקבלה על ידי גורם מטעמו אליו הואצלה הסמכות. אצילת הסמכות אינה מוציאה את הסמכות מידי הרשות המוסמכת שנקבעה בחוק, אלא רק משנה את האורגן של הרשות המוסמכת. החלטת המנכ"ל הינה אפוא בבחינת החלטת השר בהקשר בו עסקינן (בג"ץ 4381/97 מייזליק נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה פתח תקוה, פ"ד נא(5) 385, 393 (1997)). לפיכך - ומבלי שנידרש לשאלת הדין הרצוי בעניין חלוקת הסמכויות בעניין זה - הסמכות לדון בעתירה שלפנינו מסורה לבית משפט זה, ולא לבית המשפט לענינים מינהליים (השוו: בג"ץ 7990/07 הקרן לזיכרון לואיז ווטרמן וייז נ' שר הפנים (לא פורסם, 2.10.2007))". 26. העותרים סבורים, כי לא ניתן להסתמך על פס"ד מייזליק לצורך קביעת סמכותו של ביהמ"ש לעניינים מינהליים. לדעתם, כיום, בהבדל מהמצב ששרר טרם חקיקתו של חוק ביהמ"ש לעניינים מינהליים קיימת סמכות לבית משפט לעניינים מנהליים. הכלל כפי שנקבע בפריט 10 לתוספת הוא שבימ"ש לעניינים מנהליים יידון בעניני תכנון ובניה לפי חוק התכנון והבניה ורק נושאים שהוצאו מן הכלל אינם נדונים בבית המשפט לענינים מינהליים. לענין זה טוענים העותרים, חלה התפתחות בפסיקה ואם בתחילת דרכו לא דן בימ"ש לענינים מינהליים בעניינים לפי "פרק י' עבירות ועונשין" הרי שכיום ההשקפה השתנתה וביהמ"ש לעניינים מינהליים בוחן את שיקול הדעת שהפעילה הרשות בבואה לפעול על פי "פרק י' עבירות ועונשים", כאשר המגמה היא לא לפנות לבג"צ עם כל דבר. הכלל כפי שנוסח ע"י ב"כ העותרים הוא: "בימ"ש לעניינים מינהליים דן בשקול הדעת של הרשות למעט מקרים מסוימים וחריגים ששם באמת צריך לבחון את החלטת השר בבג"צ. אין המדובר בכל ההחלטות של השר אלא בהחלטות בעלות חשיבות כמו תכנית מתאר ארצית או מחוזית שהן החלטות בעלות חשיבות". העותרים מפנים לעת"מ (ת"א) 1870/07 רמי קליין נ' יששכר פרנקוטהל (פורסם בנבו) ומבקשים ללמוד מפסק דין זה גזרה שווה לענייננו. ואולם, פסה"ד בעניין רמי קליין הנ"ל אינו דומה לענייננו. באותו עניין נטען כי הרשות לא הפעילה את שיקול הדעת ולא נקטה באמצעים אכיפתיים שבסמכותה להפעיל על פי פרק י' לחוק התכנון והבניה. על כך נקבע מפי כב' השופטת קובו: "סמכויות האכיפה של רשויות התכנון מצויות דווקא בפרק זה, פרק י'. האם משום כך בית משפט זה אינו מוסמך לדון בעתירה בהיבטי חוק התו"ב העולות בה? בעניין זה אפנה לבג"צ 8071/01 יעקובוביץ והיועץ המשפטי לממשלה [פורסם בנבו], 18.11.02. שם נקבע כי במקום בו הטענות הינן נגד שיקול הדעת של הרשות שביסוד החלטתה להפעיל או לא להפעיל את סמכותה לנקוט באמצעים אכיפתיים - בית משפט לעניינים מנהליים הוא האכסניה הדיונית המתאימה. להבדיל, מפרטיו של אישום פלילי זה או אחר או צו מנהלי, שאלה יידונו לפני בית משפט שלום או בית משפט לענינים מקומיים כפי שבאה גם להבהיר אותה הוראה מצמצמת שבפרט 10 בתוספת לחוק ביהמ"ש לעניינים מנהליים". פריט 10 לתוספת הראשונה מוציא מכלל סמכותו של בית משפט לענינים מנהליים ענינים על פי פרק י' לחוק התכנון והבניה שעניינו עבירות ועונשים דהיינו, אישומים פליליים או צווים מנהליים או שיפוטיים שידונו בפני בית משפט השלום או בימ"ש לענינים מקומיים ולכן החלטות בשאלת הפעלת סמכות האכיפה מסורות לבית המשפט לענינים מנהליים בהיותם חלק מעניני תכנון ובניה ולא חלק מההליך הפלילי ואילו בעניינו העותרים תוקפים את החלטת יו"ר הוועדה המחוזית שהואצלה לו על ידי שר הפנים. זוהי תקיפה חזיתית של ההחלטה וככזו יש לדון בה בבג"צ. פרשנות העותרים לפיה רק החלטות השר בעלות חשיבות כמו תכניות מתאר ארציות או מחוזיות יידונו בבג"צ אינה עולה מלשון הסעיף ואף אינה עומדת בכללי הפרשנות. אם הייתה כוונת המחוקק להוציא מכלל סמכותם של ביהמ"ש לעניינים מינהליים רק את החלטות השר הנוגעות לתכניות מתאר ארציות ומחוזיות היו מתייתרות המילים "והחלטות השר" בסיפא פריט 10 ודי היה ב "ולמעט החלטות שענינן תכנית מתאר ארצית או מחוזית" שכן החלטות השר נכללות תחת המילים "החלטות שעניינן תכניות מתאר ארציות ומחוזיות". אין זאת כי תוספת המילים "והחלטות השר"משמעה כל החלטות השר ולא רק אלה שנוגעות לתכניות מתאר ארציות או מחוזיות. 28. בהתייחס להאצלת הסמכות טוענים העותרים כי על אף שההחלטה (נספח ה' לתגובת המשיבים) חתומה ע"י הממונה על המחוז כמי שהואצלה לו סמכות השר, הרי שבפועל מעיון במסכים נוספים מתגלה כי לא הייתה זו החלטת הממונה על המחוז, אלא החלטת הועדה המחוזית. הדבר משתקף, לטענת העותרים, הן מהודעת הממונה על המחוז בה נאמר "הריני להודיעך כי ביום 4.11.09 לא אושרה התכנית שבנדון ומפרוטוקול הועדה המחוזית שהתכנסה ביום 4.11.09 (נספח ה' לעתירה). יתרה מכך, מכתב לשכת התכנון מיום 5.11.09 שנשלח לאדריכל הועדה המקומית (ראה ס' 9 לעיל) נשלח יום לאחר שכבר נתנה החלטת הועדה המחוזית ב'הליך וריטואלי'. זאת ועוד, למכתביהם של עו"ד בסון ועו"ד שוב, השיבה הגב' יהודית שמיט מלשכת התכנון ביום 14.1.10 "אנו חוזרים על עמדתנו...לבקשתך קיימתי התייעצות לעניין העברת התכנית....בהתייעצות....". ונשאלת השאלה למי מכוונים דבריה כשציינה "עמדתנו" ולא ברור עם מי קוימה ההתייעצות והאם התכנסה הוועדה המחוזית פעם נוספת, האם המידע הובא לידיעתו של יו"ר הועדה המחוזית? 29. לטענות אלה ניתנה תשובה בסעיף 55 לתגובת המשיבים: "ראשית יש להבהיר כי אין המדובר בדיון שנערך בוועדה המחוזית אלא בהחלטת הממונה על המחוז מכח סעיף 109 לחוק, החלטה ככלל, ובמקרה זה בפרט, ללא דיון במליאת הוועדה המחוזית או ועדה מוועדות המשנה שלה. במסגרת הפעלת סמכותו הסטטוטורית נועץ הממונה עם גורמי לשכת התכנון. נספח ה' לעתירה אינו אלא דו"ח ובו מפורטות התכניות שהובאו לאישור השר לפי סעיף 109 וההחלטות של הממונה לגביהן ומטעמים טכניים שעניינם במערכת המחושב הם מוכתרים בכותרת "דיון"...". עיון בנספח ה' לעתירה מגלה כי כותרתו היא: "הועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז המרכז עיון/אישור השר - מחוז המרכז סדר יום ישיבה מספר: 2009068 תאריך הישיבה: 4/11/2009 מדינת ישראל משרד הפנים הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז מרכז עיון/אישור השר - מחוז מרכז סדר יום לישיבה מס' 2009068 תארך הישיבה: יום רביעי, י"ז חשוון תש"ע 4/11/2009 מקום הישיבה: רח' הרצל 91, רמלה" (ההדגשות שלי - ז.ב.) למטה מהכותרת מפורטות התכניות שהובאו לעיון השר (קרי יו"ר הועדה המחוזית) כאשר התכנית נשוא העתירה היא תכנית מס' 3: "3. תכנית - הר/מק/600 /5 /א/ 10: הוספת 2 יחידות דיור באותם אחוזי בנייה. יישוב: הוד שרון שעת דיון: 00:00 מטרת הדיון: אישור שר הפנים המלצה: לא אושר ". המסמך איננו חתום. על פניו נראה כי מסמך ה' איננו פרוטוקול מישיבת הוועדה המחוזית. הוא אינו מוכתר בכותרת "פרוטוקול" אלא בכותרת "עיון/אישור השר" ואין משתתפים באותה ישיבה. ההסבר שניתן על ידי המשיבים בסעיף 55 לתגובתם שצוטט לעיל עולה בקנה אחד עם הכתוב. העולה מהאמור הוא כי טענת העותרים, שלכאורה מדובר בהחלטות הועדה המחוזית אין לה על מה שתסמוך והיא נדחית. 30. משהגעתי למסקנה כי ההחלטה ניתנה על ידי יו"ר הוועדה המחוזית, על פי סעיף 109 לחוק התכנון והבניה, בתוקף הסמכות שהואצלה לו על ידי שר הפנים הרי שהסמכות לדון בתקיפת ההחלטה מסורה לבג"צ. לאור האמור אני מחוקת את העתירה. אין צו להוצאות. קרקעות